מנגינה ערבה נשמעה באוויר,ועיניי נפתחו בקושירב,קושי שמראה לי שכנראה שקעתי בשינה עמוקה,שינה שלא רוצה להיגמר...רק...להמשיךלישון,להתנתק מהמציאות.אך מאוחר מידי ורגליי החלשות נוסעות אותי לכיוון שממנו באהריח הנפלא הזה,ריח לא מוכר.אני נמצא כעת במקום זר שלא הייתי בו מעולם,על ריצפהמרוצפת באבנים לבנות לצד קירות בצבע תכלת מקושטים בשלל תמונות של הטבע,בין התמונותישנו ארון נמוך שמעליו מראה עגולה,שמסביבה מסגרת עץ מעוטרת בעלים החרוטים עליה."מיאו",פלטתימפי כשראיתי גבר נמוך קומה בגיל העמידה מתקרב אליי מהמשך המסדרון.הוא קירב אליי אתידיו והצלפתי בהן עם זנבי."חכם אתה",אמר האיש.התיישבתי על הרצפה וליקקתיאת כפותי.אני לא מהחתולים האלו שמפחדים מכל אחד,אני מחתולים שכל אחד צריך לפחדמהם.צחוק נפלט מפי הזקן,אם הייתה לי גבה,הייתי מרים אותה."לוסי,בואי תיראי מיהתעורר",צעק האיש להמשך המסדרון.מיד יצאה משם נערה בעלת עור בהיר,שיער אדמונישופע ועיניים בגוון ירוק זית.היא לבשה חולצת טריקו שחורה ומכנס ג'ינס קצר,עלצווארה הייתה מונחת שרשרת לב.ציפורניה הארוכות-הצבועות בשחור,ליטפו את פרוותיהשחורה.עיניי הכחולות נצצו מאושר,בדרך פלא,ורק אז הבחנתי בג'ני שעמדה לה בפינתהמסדרון.
הריח הנעים...היה זה אוכל שאיני יודע מהשמו.האוכל הונח מולי,אך לא התחלתי לאכול,אני חתול אינטליגנטי מאוד ולכן אני חושבלפני שאני פועל.ג'ני דילגה לעבר האוכל,אך האיש הזקן עצר בעדה."אה אה... זהלחבר הקטן שלנו",אמר האיש וגרם לפנייה של ג'ני להתמלא בכעס."את האוכל אתתקבלי,ג'ני,אך לפניי כן...את תעשי לי טובה קטנה",אמרתי וחיוך קטן נגלה עלפניי."מה אתה רוצה? תחמן",שאלה ג'ני."או...רק שתספרי לי איך הגעתי למקום הזה,כשהייתי אמור בכלל להיות תקוע באיזה צינוק!",אמרתי כאילו זה מובן מאליו."בסדר אני אספר... .השעון הזה שעל ידי,מודיע לי מתי משהו השתבש במחבוא התת-קרקעי",התחילה ג'ני לספר,"נודע לי שכפתור ריקון האוויר נלחץ,והאוויר הולך להתרוקן בעוד מספר שניות.כשהגענו לשם,היה חנוק...וכבר היית מעולף על הרצפה.ואז הבאתי,עם עזרה כמובן,אותך לכאן",טענה ג'ני.הכול עדיין היה מסורבל בראשי,ורק אז התחלתי להיזכר...באור האדום,הצלילים המלחיצים(שכמובן,לא הלחיצו חתול כמוני,שרגיל למצבים כאלו,רק בלבלו),את הקושי בנשימה ואת הדבר האחרון...אותי צונח על הרצפה כאשר עיניי מטושטשות."ומה זה המקום הזה כאן?יש פה בני אדם...חשבתי שאת חתולת רחוב,הלא כן?",שאלתי בפנים תוהות את ג'ני."בסדר...יש דברים שאתה לא יודע-"."ותני לי לנחש,את כן יודעת,נכון?",אמרתי."כן,וגם אתה תגלה בקרוב".
סליחה שלא כתבתי הרבה זמן,פשוט לא היה לי רעיון להמשך,אז הנה הפרק הרביעי...מקווה שמישהו זוכר בכלל את הסיפור שלי.
שלכם,K
מנגינה ערבה נשמעה באוויר,ועיניי נפתחו בקושירב,קושי שמראה לי שכנראה שקעתי בשינה עמוקה,שינה שלא רוצה להיגמר...רק...להמשיךלישון,להתנתק מהמציאות.אך מאוחר מידי ורגליי החלשות נוסעות אותי לכיוון שממנו באהריח הנפלא הזה,ריח לא מוכר.אני נמצא כעת במקום זר שלא הייתי בו מעולם,על ריצפהמרוצפת באבנים לבנות לצד קירות בצבע תכלת מקושטים בשלל תמונות של הטבע,בין התמונותישנו ארון נמוך שמעליו מראה עגולה,שמסביבה מסגרת עץ מעוטרת בעלים החרוטים עליה."מיאו",פלטתימפי כשראיתי גבר נמוך קומה בגיל העמידה מתקרב אליי מהמשך המסדרון.הוא קירב אליי אתידיו והצלפתי בהן עם זנבי."חכם אתה",אמר האיש.התיישבתי על הרצפה וליקקתיאת כפותי.אני לא מהחתולים האלו שמפחדים מכל אחד,אני מחתולים שכל אחד צריך לפחדמהם.צחוק נפלט מפי הזקן,אם הייתה לי גבה,הייתי מרים אותה."לוסי,בואי תיראי מיהתעורר",צעק האיש להמשך המסדרון.מיד יצאה משם נערה בעלת עור בהיר,שיער אדמונישופע ועיניים בגוון ירוק זית.היא לבשה חולצת טריקו שחורה ומכנס ג'ינס קצר,עלצווארה הייתה מונחת שרשרת לב.ציפורניה הארוכות-הצבועות בשחור,ליטפו את פרוותיהשחורה.עיניי הכחולות נצצו מאושר,בדרך פלא,ורק אז הבחנתי בג'ני שעמדה לה בפינתהמסדרון.
הריח הנעים...היה זה אוכל שאיני יודע מהשמו.האוכל הונח מולי,אך לא התחלתי לאכול,אני חתול אינטליגנטי מאוד ולכן אני חושבלפני שאני פועל.ג'ני דילגה לעבר האוכל,אך האיש הזקן עצר בעדה."אה אה... זהלחבר הקטן שלנו",אמר האיש וגרם לפנייה של ג'ני להתמלא בכעס."את האוכל אתתקבלי,ג'ני,אך לפניי כן...את תעשי לי טובה קטנה",אמרתי וחיוך קטן נגלה עלפניי."מה אתה רוצה? תחמן",שאלה ג'ני."או...רק שתספרי לי איך הגעתי למקום הזה,כשהייתי אמור בכלל להיות תקוע באיזה צינוק!",אמרתי כאילו זה מובן מאליו."בסדר אני אספר... .השעון הזה שעל ידי,מודיע לי מתי משהו השתבש במחבוא התת-קרקעי",התחילה ג'ני לספר,"נודע לי שכפתור ריקון האוויר נלחץ,והאוויר הולך להתרוקן בעוד מספר שניות.כשהגענו לשם,היה חנוק...וכבר היית מעולף על הרצפה.ואז הבאתי,עם עזרה כמובן,אותך לכאן",טענה ג'ני.הכול עדיין היה מסורבל בראשי,ורק אז התחלתי להיזכר...באור האדום,הצלילים המלחיצים(שכמובן,לא הלחיצו חתול כמוני,שרגיל למצבים כאלו,רק בלבלו),את הקושי בנשימה ואת הדבר האחרון...אותי צונח על הרצפה כאשר עיניי מטושטשות."ומה זה המקום הזה כאן?יש פה בני אדם...חשבתי שאת חתולת רחוב,הלא כן?",שאלתי בפנים תוהות את ג'ני."בסדר...יש דברים שאתה לא יודע-"."ותני לי לנחש,את כן יודעת,נכון?",אמרתי."כן,וגם אתה תגלה בקרוב".
סליחה שלא כתבתי הרבה זמן,פשוט לא היה לי רעיון להמשך,אז הנה הפרק הרביעי...מקווה שמישהו זוכר בכלל את הסיפור שלי.
שלכם,K