השתדלתי להסתיר, בשיא הכנות.
אך נתפסנו, והופרדנו.
הופרדנו לנצח, ללא תוכנית מילוט, ללא דרך חזרה.
הייתי צריכה לדעת, הייתי צריכה להעלות על דעתי את הסיכון חסר השפיות שנטלתי על כתפי באותו הרגע.
בכך שנתתי לך להישאר.
.
ראיתי את רייצ'ל היום, על הסד, כפותה ומעונה. ייבבותיה נישאו לאוזני עוד ממרחקים עתירים. ראיתי שהיא הבחינה בי, ראיתי את החיוך שעלה על פניה, את החיוך האחרון. אך ראיתי גם את מבטו של קרל, לצידי. וירקתי לעברה, שלפתי אצבע שלישית. פניה החווירו באחת. "תערוף..." היא לחשה למרצח, חרמשו ננעץ, והכל נדמה כנגמר. אבל לא. הסערה בתוכי רק החלה להסתחרר, וגוויעתה לא נראתה באופק. נסתי משם, מבלי להביט לאחור, מבלי לחכות לקרל. כבר לא היה לי אכפת, שיחשבו מה שירצו, איבדתי את אהבת חיי. הסכין שנעצתי בגבה, ללא ספק כאב הרבה יותר מאשר האחד שלהבו שיספה את גרונה רגעים ספורים לאחר מכן. אני חלשה, אני פחדנית. ועכשיו גם רווקה. הותרתי אותה לבדה במערכה, וזה העונש שעליי לקבל, אך משום מה לא יכולתי לקבלו. לא יכולתי להאמין.
.
כבר עברו יומיים, ואני עדיין בכוך שחפרתי תחת חלון חדרה של רייצ'ל. מכורבלת לכדור. גוועת ברעב. חושבת. חושבת הרבה יותר מדי. בזוג היממות האחרונות, האבסתי את עצמי בכמות אינסופית של סיפורים מופרכים על כך ש"שם למעלה" יותר טוב לה. אבל מה האמת, אתם שואלים? רוצים לדעת את הדבר הכי נורא בעולם? ובכן, אין שום גן עדן. יש קיום, ויש חוסר קיום. כל נרות הנשמה שאי פעם הדלקתם הם שקר.
לפעמים, מוחי אינו מובן לי; אני מודעת לדברים, אך בו זמנית לא מסוגלת להתמודד עמם. ולרוב, כשנראה שזה המצב לגבי רוב העובדות המאיימות בעולם, סוטרת ללחיי העובדה שחלק הארי שלו בעצם מוצף בשאלות. שעליהן איני מסוגלת לענות.
.
תלשתי את גופי מקיר הכוך היום. אך לא כדי לשוחח עם אף אחד. לא כדי למרר בבכי על חלקת הקבר של רצ'ייל, שלעולם לא הייתה קיימת גם ככה. פקחתי עיני הבוקר למען כמות מסויימת ביותר של פעולות, ארבע במספרן: למצוא עט, למצוא דף, לפוצץ לו את הצורה במילים ולשלוח את מה שיצא לכל מי שעד לחודש שעבר חשבתי שיעמדו לצידי לעולם ועד.
.
"שלום אמא, שלום ג'ון, שלום קרל ושלום דודה מרצדס.
באומרי 'שלום', הינני מתכוונת לכך בשני המובנים. מנוגדים ככל אשר יהיו.
יהיה הגיוני להניח שהסיפור כבר מוכר לכם, נכון? אך מפאת הנימוס הגבולי שעוד נותר בי, אנסח בשבילכם תקציר.
אני וקרול הכרנו לראשונה באיחוד משפחתי, ועוד באותו ערב התגנבנו לשיחי החצר האחורית של ביתך, דודוה מרצדס, בשביל... טוב, את פרק זה נימוסי דווקא גוערים בי להשמיט. אך לא משנה מה עשינו שם, ג'ון תפס אותנו וסיפר לכולם. לעולם לא אשכח את המבטים הנוקבים של כל חברי המשפחה, שלא ראו אחד את השני זה שנים, אך התכנסו יד ביד, בשעת חצות, בעודם עוד עטויים כותנות שינה, כדי לגרום לשתינו רצון עז ללטף את רקותינו באקדח ולמשוך בידית. בלי לומר מילה, גרמתם לי להרגיש נורא יותר ממה ששלל ההגסויות היפהפיות הקיימות בשפתנו בשפע יכלו לגרום לי אי פעם. אני זוכרת איך תיעבתיח את עצמי. אני זוכרת איך רציתי לבכות. אני זוכרת איך שמטתי את כף היד של רייצ'ל מאחיזתי. כמצורעת. שבתי הביתה, בלעדיה, הרגשתי ריקה, כאילו חלק מליבי נעלם יחד איתה. אך הפתאומיות בה התאחה עד כדי שלמות בו ברגע שבו ניצבה בדוכן השתייה הבלוי שלי הייתה מריהבה. אך הפחד שזרעתם בי לא עזב, אף לא אז. תפסתי בפרק ידה באלימות, ואילצתיה להתכופף, ולהשתחל אל פנים הגומחה שבתחתיתו האחורית של הדלפק. ליבי פעם בפראות, באותו הרגע. שפתיי רעדו. ריסנתי את עצמי מלגרום לה כאב. שכחתי שאהבתי אותה, הקשרים הראשוניים בליבי נפרמו שנית. אך היא לא שכחה, היא זכרה הכל. בבירור. בהתעלמות בוטה מהנסיבות הבוטות באבסורדיות שלהן, היא דיברה בקול רגוע ושליו. סיפרה לי שיש לה אמצעי להשיג פי שלושה יותר אלכוהול בשליש מהמחיר בו השגתיו אני בדרך כלל. "היי, שרי, תתעודדי, הכל בסדר. סיפור הכיסוי האולטימטיבי בידינו. הרי זו ארצות הברית, השנה היא 1740, אנשים מתחילים להבין את הפוטנציאל שבמכירת הטיפה המרה. טיפש מי שייסרב לזה זה." ישנם לילות בהם אני שומעת את המשפט הזה מתנגן בראשי שוב ושוב, כמו תקליט שבור. רודף אותי. ללא כל כוונה לעזוב, להניח לי. אבל בעצם, כנראה שדווקא כן גיליתם, שהסיפור הכיסוי היה יותר רעוע מאשר "אולטימטיבי". אך הפעם, המבטים ננעצו מאחורי הגב. אתם הייתם אלו שייעצו לי לצאת אל הספק, אתם הייתם אלה שבישרו לשוטר ההוא, אתם הייתם אלה שאמרו לי לקחת כמות גדולה פי חמישה באותה -"כדי להגדיל את היעילות"- בשביל להקל על השוטר לאתרני, בעזרת צליל נקישת הבקבוקים. ידעתם שהעונש על מסחר לא חוקי הוא מוות. ידעתם. ידעתם. ידעתם. ידעתם שהיא תקריב את עצמה בשבילי. ידעתם. אני לא יכולה לכתוב דבר מלבד המילה הזו, כל אחת אחרת גורמת לאצבעותיי לרעוד.
כי ידעתם.
ידעתם.
ידעתם.
בקללה, שריל.
לא להשתמע.
ידעתם."
התרסקתי על גבי הדף, וטמתי את ראשי בין זרועותי. לקוח מבולבל נקש בעדינות על קרש העץ שהתיימרתי כבר שנים להטביע עליו את השם "דלפק". "סליחה? כמה יעלה בקבוק יין?" שאלה חמקה מבין שפתיו. נעצתי בו מבט מרוסק, חוקרת את עיניו. מנסה להסדיר את נשמתי ולהביא את מוחי למצב בו יוכל לעבד פיסות מידע קלושות כמו זו שנדרשתי לפני שניות ספורות. הושטתי יד רועדת אל עבר בקבוק זכוכית מלא נוזל ארגמני. כמעט וקראתי את תווית המחיר. אבל לא יכולתי. לא יכולתי להתעלם מן העול חסר התקדים שמשסע את נשמתי ממש ברגעים אלו. כרכתי שלוש אצבעות חיוורות סביב פקק השעם, שלפתיהו, ורוקנתי את תכולת הבקבוק על ראשו של האיש חסר האונים. "בשבילך, זה חינם" סיננתי בגועליות, נטלתי את המכתב והסתלקתי. הותרתי את הדוכן לחסדי הלקוח הלא מרוצה ושמתי פעמיי לעבר ביתי. ידעתי בדיוק עם מה עליי להתמודד, ובדיוק בגלל זה העדפתי לצעוד לעבר עימות זה בדממה. ניטרתי על שביל הגישה מרוצף האבנים, ודידיתי את עבר הדלת, כאילו עומד להתחרט. אימי הקדימה אותי במספר רגעים והדלת נפתחה לרווחה. היא רצתה לעטוף אותי בחיבוק, אך עצרתי אותה. כי ידעתי שאם אכן תחבק אותי, יש סיכוי אחבק אותה בחזרה. במקום זה, התרחקתי מספר צעדי לאחור, ונתתי לדמעות לחצוב את עיני "אלה אתם!" צווחתי לעברה "אתם הרגתם אותה!" המשכתי. אך בתגובה לבלבולה, רק יריתי את המכתב -שהספקתי לקמט טוב טוב במהלך ההליכה עד הלום- לעברה והטשטשתי עם קו האופק.
אך ככל שהתרחקתי יותר, מחשבה מסויימת ניקרה בי בעוצמה שהתגברה עם כל צעד.
הכתף הקרה שהופנתה לרייצ'ל השתייכה לי.
חוסר ההערכה שלי עשה את אותו הדבר.
זו הייתה אשמתי.
אני חיסלתי את רייצ'ל.
עשיתי פניית פרסה ושבתי הביתה דומעת, לא רציתי להשמיד עוד אנשים.
שוב שלום לכם, ותודה רבה שטרחתם להמשיך לקרוא עד הסוף♥
אז הנה לכם עוד סיפור ללא פרקים, מקווה ואף מאוד שאהבתם 3:
שלכם תמיד, O
ניסיתי להתחבא, באמת שניסיתי.
השתדלתי להסתיר, בשיא הכנות.
אך נתפסנו, והופרדנו.
הופרדנו לנצח, ללא תוכנית מילוט, ללא דרך חזרה.
הייתי צריכה לדעת, הייתי צריכה להעלות על דעתי את הסיכון חסר השפיות שנטלתי על כתפי באותו הרגע.
בכך שנתתי לך להישאר.
.
ראיתי את רייצ'ל היום, על הסד, כפותה ומעונה. ייבבותיה נישאו לאוזני עוד ממרחקים עתירים. ראיתי שהיא הבחינה בי, ראיתי את החיוך שעלה על פניה, את החיוך האחרון. אך ראיתי גם את מבטו של קרל, לצידי. וירקתי לעברה, שלפתי אצבע שלישית. פניה החווירו באחת. "תערוף..." היא לחשה למרצח, חרמשו ננעץ, והכל נדמה כנגמר. אבל לא. הסערה בתוכי רק החלה להסתחרר, וגוויעתה לא נראתה באופק. נסתי משם, מבלי להביט לאחור, מבלי לחכות לקרל. כבר לא היה לי אכפת, שיחשבו מה שירצו, איבדתי את אהבת חיי. הסכין שנעצתי בגבה, ללא ספק כאב הרבה יותר מאשר האחד שלהבו שיספה את גרונה רגעים ספורים לאחר מכן. אני חלשה, אני פחדנית. ועכשיו גם רווקה. הותרתי אותה לבדה במערכה, וזה העונש שעליי לקבל, אך משום מה לא יכולתי לקבלו. לא יכולתי להאמין.
.
כבר עברו יומיים, ואני עדיין בכוך שחפרתי תחת חלון חדרה של רייצ'ל. מכורבלת לכדור. גוועת ברעב. חושבת. חושבת הרבה יותר מדי. בזוג היממות האחרונות, האבסתי את עצמי בכמות אינסופית של סיפורים מופרכים על כך ש"שם למעלה" יותר טוב לה. אבל מה האמת, אתם שואלים? רוצים לדעת את הדבר הכי נורא בעולם? ובכן, אין שום גן עדן. יש קיום, ויש חוסר קיום. כל נרות הנשמה שאי פעם הדלקתם הם שקר.
לפעמים, מוחי אינו מובן לי; אני מודעת לדברים, אך בו זמנית לא מסוגלת להתמודד עמם. ולרוב, כשנראה שזה המצב לגבי רוב העובדות המאיימות בעולם, סוטרת ללחיי העובדה שחלק הארי שלו בעצם מוצף בשאלות. שעליהן איני מסוגלת לענות.
.
תלשתי את גופי מקיר הכוך היום. אך לא כדי לשוחח עם אף אחד. לא כדי למרר בבכי על חלקת הקבר של רצ'ייל, שלעולם לא הייתה קיימת גם ככה. פקחתי עיני הבוקר למען כמות מסויימת ביותר של פעולות, ארבע במספרן: למצוא עט, למצוא דף, לפוצץ לו את הצורה במילים ולשלוח את מה שיצא לכל מי שעד לחודש שעבר חשבתי שיעמדו לצידי לעולם ועד.
.
"שלום אמא, שלום ג'ון, שלום קרל ושלום דודה מרצדס.
באומרי 'שלום', הינני מתכוונת לכך בשני המובנים. מנוגדים ככל אשר יהיו.
יהיה הגיוני להניח שהסיפור כבר מוכר לכם, נכון? אך מפאת הנימוס הגבולי שעוד נותר בי, אנסח בשבילכם תקציר.
אני וקרול הכרנו לראשונה באיחוד משפחתי, ועוד באותו ערב התגנבנו לשיחי החצר האחורית של ביתך, דודוה מרצדס, בשביל... טוב, את פרק זה נימוסי דווקא גוערים בי להשמיט. אך לא משנה מה עשינו שם, ג'ון תפס אותנו וסיפר לכולם. לעולם לא אשכח את המבטים הנוקבים של כל חברי המשפחה, שלא ראו אחד את השני זה שנים, אך התכנסו יד ביד, בשעת חצות, בעודם עוד עטויים כותנות שינה, כדי לגרום לשתינו רצון עז ללטף את רקותינו באקדח ולמשוך בידית. בלי לומר מילה, גרמתם לי להרגיש נורא יותר ממה ששלל ההגסויות היפהפיות הקיימות בשפתנו בשפע יכלו לגרום לי אי פעם. אני זוכרת איך תיעבתיח את עצמי. אני זוכרת איך רציתי לבכות. אני זוכרת איך שמטתי את כף היד של רייצ'ל מאחיזתי. כמצורעת. שבתי הביתה, בלעדיה, הרגשתי ריקה, כאילו חלק מליבי נעלם יחד איתה. אך הפתאומיות בה התאחה עד כדי שלמות בו ברגע שבו ניצבה בדוכן השתייה הבלוי שלי הייתה מריהבה. אך הפחד שזרעתם בי לא עזב, אף לא אז. תפסתי בפרק ידה באלימות, ואילצתיה להתכופף, ולהשתחל אל פנים הגומחה שבתחתיתו האחורית של הדלפק. ליבי פעם בפראות, באותו הרגע. שפתיי רעדו. ריסנתי את עצמי מלגרום לה כאב. שכחתי שאהבתי אותה, הקשרים הראשוניים בליבי נפרמו שנית. אך היא לא שכחה, היא זכרה הכל. בבירור. בהתעלמות בוטה מהנסיבות הבוטות באבסורדיות שלהן, היא דיברה בקול רגוע ושליו. סיפרה לי שיש לה אמצעי להשיג פי שלושה יותר אלכוהול בשליש מהמחיר בו השגתיו אני בדרך כלל. "היי, שרי, תתעודדי, הכל בסדר. סיפור הכיסוי האולטימטיבי בידינו. הרי זו ארצות הברית, השנה היא 1740, אנשים מתחילים להבין את הפוטנציאל שבמכירת הטיפה המרה. טיפש מי שייסרב לזה זה." ישנם לילות בהם אני שומעת את המשפט הזה מתנגן בראשי שוב ושוב, כמו תקליט שבור. רודף אותי. ללא כל כוונה לעזוב, להניח לי. אבל בעצם, כנראה שדווקא כן גיליתם, שהסיפור הכיסוי היה יותר רעוע מאשר "אולטימטיבי". אך הפעם, המבטים ננעצו מאחורי הגב. אתם הייתם אלו שייעצו לי לצאת אל הספק, אתם הייתם אלה שבישרו לשוטר ההוא, אתם הייתם אלה שאמרו לי לקחת כמות גדולה פי חמישה באותה -"כדי להגדיל את היעילות"- בשביל להקל על השוטר לאתרני, בעזרת צליל נקישת הבקבוקים. ידעתם שהעונש על מסחר לא חוקי הוא מוות. ידעתם. ידעתם. ידעתם. ידעתם שהיא תקריב את עצמה בשבילי. ידעתם. אני לא יכולה לכתוב דבר מלבד המילה הזו, כל אחת אחרת גורמת לאצבעותיי לרעוד.
כי ידעתם.
ידעתם.
ידעתם.
בקללה, שריל.
לא להשתמע.
ידעתם."
התרסקתי על גבי הדף, וטמתי את ראשי בין זרועותי. לקוח מבולבל נקש בעדינות על קרש העץ שהתיימרתי כבר שנים להטביע עליו את השם "דלפק". "סליחה? כמה יעלה בקבוק יין?" שאלה חמקה מבין שפתיו. נעצתי בו מבט מרוסק, חוקרת את עיניו. מנסה להסדיר את נשמתי ולהביא את מוחי למצב בו יוכל לעבד פיסות מידע קלושות כמו זו שנדרשתי לפני שניות ספורות. הושטתי יד רועדת אל עבר בקבוק זכוכית מלא נוזל ארגמני. כמעט וקראתי את תווית המחיר. אבל לא יכולתי. לא יכולתי להתעלם מן העול חסר התקדים שמשסע את נשמתי ממש ברגעים אלו. כרכתי שלוש אצבעות חיוורות סביב פקק השעם, שלפתיהו, ורוקנתי את תכולת הבקבוק על ראשו של האיש חסר האונים. "בשבילך, זה חינם" סיננתי בגועליות, נטלתי את המכתב והסתלקתי. הותרתי את הדוכן לחסדי הלקוח הלא מרוצה ושמתי פעמיי לעבר ביתי. ידעתי בדיוק עם מה עליי להתמודד, ובדיוק בגלל זה העדפתי לצעוד לעבר עימות זה בדממה. ניטרתי על שביל הגישה מרוצף האבנים, ודידיתי את עבר הדלת, כאילו עומד להתחרט. אימי הקדימה אותי במספר רגעים והדלת נפתחה לרווחה. היא רצתה לעטוף אותי בחיבוק, אך עצרתי אותה. כי ידעתי שאם אכן תחבק אותי, יש סיכוי אחבק אותה בחזרה. במקום זה, התרחקתי מספר צעדי לאחור, ונתתי לדמעות לחצוב את עיני "אלה אתם!" צווחתי לעברה "אתם הרגתם אותה!" המשכתי. אך בתגובה לבלבולה, רק יריתי את המכתב -שהספקתי לקמט טוב טוב במהלך ההליכה עד הלום- לעברה והטשטשתי עם קו האופק.
אך ככל שהתרחקתי יותר, מחשבה מסויימת ניקרה בי בעוצמה שהתגברה עם כל צעד.
הכתף הקרה שהופנתה לרייצ'ל השתייכה לי.
חוסר ההערכה שלי עשה את אותו הדבר.
זו הייתה אשמתי.
אני חיסלתי את רייצ'ל.
עשיתי פניית פרסה ושבתי הביתה דומעת, לא רציתי להשמיד עוד אנשים.
שוב שלום לכם, ותודה רבה שטרחתם להמשיך לקרוא עד הסוף♥
אז הנה לכם עוד סיפור ללא פרקים, מקווה ואף מאוד שאהבתם 3:
שלכם תמיד, O