כל בוקר, כל אחר צהריים, כל ערב וכל בוקר שלאחר מכן.
טובל גופות עטופות בבדים זוהרים במים העכורים של הגנגס, מעביר בהם את המסננת שלי, ומקווה למצוא בהם שארית בעלת ערך מחייהם הקודמים של האנשים שכבר אינם.
העשן עולה השמימה, והאפר שוקע עמוק.
הגנגס נותן לנו את חיינו, אך גם נוטל אותם מאיתנו. בקצבו האישי, לאחר מחשבה. זה מנגנון משומן היטב שבו שזרנו אנו את אמונתנו עוד מימים ימימה; מימים שבהם לא היה קיים עוד זמן, לימים בם העולם מע בקצב מטלטל, שבהם הזמן נמלט מאיתנו במלוא העוצמה.
אנשים שואלים אותי, איך זה לעבוד כאן, במשרפה.
הם שואלים אין אני חי עם זה.
ואילו אני, פעם לאחר פעם, עונה שאני חי כי הגנגס טרם לקחתני. ושותק.
ימים אצים ורצים, חולפים בסערה אל מול פני, ולא מותירים דבר מלבד אבק על פני המשתהות.
אני זוכר עוד את היום בו המקום הזה, שמהווה מידי יום ביומו את התחנה האחרונה לרבים וטובים, היה התחלה חדשה בשבילי, ובשביל פרצופי המוחייך.
ומאותו יום, דבר לא השתנה.
דבר לא נוסף, דבר לא נגרע.
כולל התקווה המשונה ששרתה בי, הרצון בכך שהמשרפה המטונפת הזו תוכל להיות עבורי קרש קפיצה לעולם הגדול.
לא יכולתי להילחם ברגש זה, אך יכולתי להחלישו, הבנתי כי פסול הוא. הדחקתיו ככל יכולתי.
אך כמו שרשרות הפרחים שנטבלות כאן בנהר מדי ערב, צף הרגש הזה שוב ושוב.
היום, כרך עצמו סביב רשתות הגורל, ועלה במסננתי, בצורת שן זהב של אחד המתים.
כמובן, יכולתי להיעזר בשלל, להרוויח כסף, לקנות בית חדש. יכולתי להפסיק לעבוד.
אך חנקתי את הפיתוי. לא רציתי בזאת. המשרפה עוטפת אותי בעשן ובשבבי עצים, אך גם בתחושת בית.
האנשים- המייבבים, השמחים, האדשים- הם מהווים לי חומת מגן. חמימות שאינה במקום, אך לעולם לא תוכל להילקח.
כאן נולדתי, גדלתי, ובבוא היום... כאן גם אשרף.
לעולם לא אעזוב את ורנאסי; השלכתי את שן הזהב אל המדורה הקולחת, צפיתי בה ניתכת וכך גם באדם שנשמתו כעת הביטה בי מלמעלה.
הנה לכם עוד סיפור ללא פרקים,
מקווה שאהבתם,
שלכם, O ♥
כבר שנים שאני כאן,
כל בוקר, כל אחר צהריים, כל ערב וכל בוקר שלאחר מכן.
טובל גופות עטופות בבדים זוהרים במים העכורים של הגנגס, מעביר בהם את המסננת שלי, ומקווה למצוא בהם שארית בעלת ערך מחייהם הקודמים של האנשים שכבר אינם.
העשן עולה השמימה, והאפר שוקע עמוק.
הגנגס נותן לנו את חיינו, אך גם נוטל אותם מאיתנו. בקצבו האישי, לאחר מחשבה. זה מנגנון משומן היטב שבו שזרנו אנו את אמונתנו עוד מימים ימימה; מימים שבהם לא היה קיים עוד זמן, לימים בם העולם מע בקצב מטלטל, שבהם הזמן נמלט מאיתנו במלוא העוצמה.
אנשים שואלים אותי, איך זה לעבוד כאן, במשרפה.
הם שואלים אין אני חי עם זה.
ואילו אני, פעם לאחר פעם, עונה שאני חי כי הגנגס טרם לקחתני. ושותק.
ימים אצים ורצים, חולפים בסערה אל מול פני, ולא מותירים דבר מלבד אבק על פני המשתהות.
אני זוכר עוד את היום בו המקום הזה, שמהווה מידי יום ביומו את התחנה האחרונה לרבים וטובים, היה התחלה חדשה בשבילי, ובשביל פרצופי המוחייך.
ומאותו יום, דבר לא השתנה.
דבר לא נוסף, דבר לא נגרע.
כולל התקווה המשונה ששרתה בי, הרצון בכך שהמשרפה המטונפת הזו תוכל להיות עבורי קרש קפיצה לעולם הגדול.
לא יכולתי להילחם ברגש זה, אך יכולתי להחלישו, הבנתי כי פסול הוא. הדחקתיו ככל יכולתי.
אך כמו שרשרות הפרחים שנטבלות כאן בנהר מדי ערב, צף הרגש הזה שוב ושוב.
היום, כרך עצמו סביב רשתות הגורל, ועלה במסננתי, בצורת שן זהב של אחד המתים.
כמובן, יכולתי להיעזר בשלל, להרוויח כסף, לקנות בית חדש. יכולתי להפסיק לעבוד.
אך חנקתי את הפיתוי. לא רציתי בזאת. המשרפה עוטפת אותי בעשן ובשבבי עצים, אך גם בתחושת בית.
האנשים- המייבבים, השמחים, האדשים- הם מהווים לי חומת מגן. חמימות שאינה במקום, אך לעולם לא תוכל להילקח.
כאן נולדתי, גדלתי, ובבוא היום... כאן גם אשרף.
לעולם לא אעזוב את ורנאסי; השלכתי את שן הזהב אל המדורה הקולחת, צפיתי בה ניתכת וכך גם באדם שנשמתו כעת הביטה בי מלמעלה.
הנה לכם עוד סיפור ללא פרקים,
מקווה שאהבתם,
שלכם, O ♥