מצחה: מכוסה לחלוטין בשיערה, שבהק גם בתאורה המעומעמת של נבכי מוחי.
גבותיה: עבות, זועמות.
עיניה: ירוקות ועגולות, קצוותיהן משוננים. שקים כהים ועבים נפרשו מתחתן.
לחייה: רזות ברמה מפחידה, שתי פיסות עור המתוחות על עצמות לחייה, שבלטו באימתניות.
אפה: דק ועדין, חד. כאילו הונדס ועוצב בקפידה על ידי חברת נדל"ן בעלת שם עולמי.
שפתיה: צרות ושטוחות, אלמוניות משהו. נעלמות ומטשטשות על רקע שאר תווי הפנים המסקרנים.
סנטרה: זעיר וחינני, כסרט משי שקשר
.
אל אף שלא ידעתי למי השתייכו, היו הפנים הללו כלל זכרונותיי מאירועי אמש. או שמא שלשום? או אולי לפני שבוע? בכל אופן, התעוררתי רק עכשיו. הדפתי את עפעפיי מעל כדורי עיני, פעולה שנכרכה בפעירת מאגר בלתי נדלה של כאבים אשר מילאתי בשקידה בכל מהלך פרק הזמן הלא נודע שביליתי כאן. על המיטה הזו. בין הקירות האלה. תחת הסדין הזה. ובכותונת הזו, שצבעיה תאמו לכל הנ"ל משום מה. זה לא היה המוסד, וגם לא הבית. לא חלקת הקבר של מולי, לא הכנסייה וגם לא הספסל הרעוע לצד הנהר. לא הכרתי את המקום הזה, ולא נודע איך מצאתי את גופי המיוסר שרוי בו למשך מספר לא מבוטל של ימים ולילות. נרקב בשקט, באיטיות. אימצתי כל תא ותא בגופי החלוש למחשבה, לנסיון להבין, היכן אני. ניסיון כושל. השמש מבעד לחלון שינתה תנוחותיה שלל פעמים, אך אני נותרתי תוהה, חלולה, מהופנטת. אך בעוד מבטי כמעט ופער חור בקיר הזחוח אל מולי, נפערה דלת העץ המתקלפת בחריקה רועמת, וטלטלה את עולמי. ארצ'יבולד. רעד מפלצתי הלך וגבר בכפות רגלי והשתלט על שאר גופי באחת. גופי שהפך באותה השנייה לפיסת נייר מקומטת ומוכתמת, שרק רצתה להתקפל ולהיזרק לפח. בעוד נעלו החדה והמצוחצחת נחתה על רצפת החדר העכורה -ורק העצימה את ההבדל המאסיבי שבין העולם אליו אני שקעתי , לבין העולם שבו הוא שייט בנועם - נקרע לבי מגופי המקרטע, וקרס אל תוך בור חסר תחתית. בור שדאג ארצ'יבולד בקפידה לפעור עוד מהיום הראשון בחטיבת הביניים. "הו, ניקול יקירתי, שלום לך" הוא פתח באגביות אלמונית שהסתירה כל כך הרבה. יותר ממה שאי פעם אוכל לספר, יותר מכמה שאי פעם אוכל להכחיש. הוא וחליפתו חסרת הפגמים פילסו את דרכם בין הכתמים שכיסו את הרצפה. "כבר זמן רב שלא התראינו" התיישב ארצ'י בתפיחה קלה וסינוור אותי בחיוך קורן, עוד אחד מנסיונותיו לחקות מגדלור "האחות החביבה הפנתה אותי לכאן, אלייך. בהתחלה ניסיתי במוסד הזה שלך, 'קסילנור' משהו, אם אני זוכר נכון. אבל שם אמרו לי שאיזו מטופלת שחיפשה נקמה קרעה לך את הצורה והורידה לך כמה אצבעות לפני שבועיים בצינוק" הוא המשיך לדבר, אך אני חדלתי מלהקשיב. רק המשפט היחיד הזה הכיל מעל ומעבר אינפורמציה מזוויעה, ולא הייתי בטוחה שיש בי האומץ להתמודד עם עוד מהכין שבאה. שלפתי את כפות ידי ממקום מחבואן תחת השמיכה, ונאבקתי בדמעות שאיימו לקרוע את עיני. שלוש מאצבעותיי כבר לא היו שם. שתיים מהן ביד אחת. עכשיו אתהלך בעולם כשסימן הרקונרול דובק בידי השמאלית. צפצוף מוזר השתחל אל בין אוזניי ושילח אותי אל לב ליבה של מערבולת חסרת רחמים שלה התעקשו כל הסובבים לקרוא חיי. איזה מופע עלוב. ליבי פעם חזק יותר ויותר, ראשי הלם בכאב יחד איתו, וכקול שלישי לסימפוניה האילמת הזו הצטרפו גם ריאותיי שהתחננו לאוויר. ופתאום, הכל נעשה שחור. שוב.
.
התעוררתי לאחר כשעה, כתוצאה מצליל צפצוף מעיק של כעשרים מכונות בבת אחת, שכולן חוברו לגופי. ניסו להשאיר אותי חיה. גם אם משמעות הדבר הייתה שיחרישו אותי בצליליהן. זקפתי את צווארי בכדי להביט ולגלות מה נמצא מעברן, אך פעולה זו גררה אחריה תגובת שרשרת צורבת במיוחד של מדקרות כאב לכל אורך גבי, כנראה שהמצב גרוע מכפי שחשבתי. נו, טוב, לפחות ארצ'יבולד הלך.
שוב שלום וחג שמח לכולכם 3:
הנה עוד פרק מהסיפור שלי, מקווה שאהבתם ♥
שלכם תמיד, O
מצחה: מכוסה לחלוטין בשיערה, שבהק גם בתאורה המעומעמת של נבכי מוחי.
גבותיה: עבות, זועמות.
עיניה: ירוקות ועגולות, קצוותיהן משוננים. שקים כהים ועבים נפרשו מתחתן.
לחייה: רזות ברמה מפחידה, שתי פיסות עור המתוחות על עצמות לחייה, שבלטו באימתניות.
אפה: דק ועדין, חד. כאילו הונדס ועוצב בקפידה על ידי חברת נדל"ן בעלת שם עולמי.
שפתיה: צרות ושטוחות, אלמוניות משהו. נעלמות ומטשטשות על רקע שאר תווי הפנים המסקרנים.
סנטרה: זעיר וחינני, כסרט משי שקשר
.
אל אף שלא ידעתי למי השתייכו, היו הפנים הללו כלל זכרונותיי מאירועי אמש. או שמא שלשום? או אולי לפני שבוע? בכל אופן, התעוררתי רק עכשיו. הדפתי את עפעפיי מעל כדורי עיני, פעולה שנכרכה בפעירת מאגר בלתי נדלה של כאבים אשר מילאתי בשקידה בכל מהלך פרק הזמן הלא נודע שביליתי כאן. על המיטה הזו. בין הקירות האלה. תחת הסדין הזה. ובכותונת הזו, שצבעיה תאמו לכל הנ"ל משום מה. זה לא היה המוסד, וגם לא הבית. לא חלקת הקבר של מולי, לא הכנסייה וגם לא הספסל הרעוע לצד הנהר. לא הכרתי את המקום הזה, ולא נודע איך מצאתי את גופי המיוסר שרוי בו למשך מספר לא מבוטל של ימים ולילות. נרקב בשקט, באיטיות. אימצתי כל תא ותא בגופי החלוש למחשבה, לנסיון להבין, היכן אני. ניסיון כושל. השמש מבעד לחלון שינתה תנוחותיה שלל פעמים, אך אני נותרתי תוהה, חלולה, מהופנטת. אך בעוד מבטי כמעט ופער חור בקיר הזחוח אל מולי, נפערה דלת העץ המתקלפת בחריקה רועמת, וטלטלה את עולמי. ארצ'יבולד. רעד מפלצתי הלך וגבר בכפות רגלי והשתלט על שאר גופי באחת. גופי שהפך באותה השנייה לפיסת נייר מקומטת ומוכתמת, שרק רצתה להתקפל ולהיזרק לפח. בעוד נעלו החדה והמצוחצחת נחתה על רצפת החדר העכורה -ורק העצימה את ההבדל המאסיבי שבין העולם אליו אני שקעתי , לבין העולם שבו הוא שייט בנועם - נקרע לבי מגופי המקרטע, וקרס אל תוך בור חסר תחתית. בור שדאג ארצ'יבולד בקפידה לפעור עוד מהיום הראשון בחטיבת הביניים. "הו, ניקול יקירתי, שלום לך" הוא פתח באגביות אלמונית שהסתירה כל כך הרבה. יותר ממה שאי פעם אוכל לספר, יותר מכמה שאי פעם אוכל להכחיש. הוא וחליפתו חסרת הפגמים פילסו את דרכם בין הכתמים שכיסו את הרצפה. "כבר זמן רב שלא התראינו" התיישב ארצ'י בתפיחה קלה וסינוור אותי בחיוך קורן, עוד אחד מנסיונותיו לחקות מגדלור "האחות החביבה הפנתה אותי לכאן, אלייך. בהתחלה ניסיתי במוסד הזה שלך, 'קסילנור' משהו, אם אני זוכר נכון. אבל שם אמרו לי שאיזו מטופלת שחיפשה נקמה קרעה לך את הצורה והורידה לך כמה אצבעות לפני שבועיים בצינוק" הוא המשיך לדבר, אך אני חדלתי מלהקשיב. רק המשפט היחיד הזה הכיל מעל ומעבר אינפורמציה מזוויעה, ולא הייתי בטוחה שיש בי האומץ להתמודד עם עוד מהכין שבאה. שלפתי את כפות ידי ממקום מחבואן תחת השמיכה, ונאבקתי בדמעות שאיימו לקרוע את עיני. שלוש מאצבעותיי כבר לא היו שם. שתיים מהן ביד אחת. עכשיו אתהלך בעולם כשסימן הרקונרול דובק בידי השמאלית. צפצוף מוזר השתחל אל בין אוזניי ושילח אותי אל לב ליבה של מערבולת חסרת רחמים שלה התעקשו כל הסובבים לקרוא חיי. איזה מופע עלוב. ליבי פעם חזק יותר ויותר, ראשי הלם בכאב יחד איתו, וכקול שלישי לסימפוניה האילמת הזו הצטרפו גם ריאותיי שהתחננו לאוויר. ופתאום, הכל נעשה שחור. שוב.
.
התעוררתי לאחר כשעה, כתוצאה מצליל צפצוף מעיק של כעשרים מכונות בבת אחת, שכולן חוברו לגופי. ניסו להשאיר אותי חיה. גם אם משמעות הדבר הייתה שיחרישו אותי בצליליהן. זקפתי את צווארי בכדי להביט ולגלות מה נמצא מעברן, אך פעולה זו גררה אחריה תגובת שרשרת צורבת במיוחד של מדקרות כאב לכל אורך גבי, כנראה שהמצב גרוע מכפי שחשבתי. נו, טוב, לפחות ארצ'יבולד הלך.
שוב שלום וחג שמח לכולכם 3:
הנה עוד פרק מהסיפור שלי, מקווה שאהבתם ♥
שלכם תמיד, O