קצת קשה להאמין, וקצת קשה להוציא מילים אלו מפי, אך אני חוששת שכבר התרגלתי לרעיון.
לצעקות, לקללות, לחיה שמתעוררת בתוכו.
לחיה הצמאה לדם, צמאה למשמע יבבות.
הדוד צ'ארלס שוכן בביתנו הרעוע עוד מיום מותו של סבא, לפני שנה, כפי שהורתה צוואתו.
אני בספק אם סבא היה מודע לנזק שיגרם. אם היה יודע, כנראה לא היה מותיר סעיף זה על גבי הדף החיוור עליו שירבט את צוואתו ביד רועדת ובמוח מקרטע. הוא עשה זאת בשוכבו על מיטת בית חולים, מחובר לחמש מכונות שביצעו עבורו את פעולות החיים זה חודשיים, ובאופן פתאומי חדלו לצפצף.
יש האומרים, שהאשמה מאחורי הקו הישר שהופיע על צג המכונות באותו היום הינה מוטלת על צ'ארלס.
בתחילה, סירבתי להאמין.
אך בעוד תערו של סכין קצבים משויף ליטף את עור גרוני בחיבה ובהתלהבות מרתיעות מאין כמוהן, ההבנה הכתה בי כאילו הייתה סטירת לחי. הותירה עליי סימן. כתם דם שסירב להישתף.
כתם בצורת אדם, בצורת אבי.
הוא ניתץ את המחסומים שהציב צ'ארלס לצד דלת המטבח, ופרץ לתוכו בסערה. אולם הלהב חצה את גרונו לשניים בין רגע.
כשהזדחלתי תחת מיטתי ונשאתי אל על תפילות חלושות, נארז גופו בשקית, ונעלם בין עננות האבק באוויר הערב.
כעת אלה רק אני ואימי, כשתי בובות חרסינה בתוך טלפיים אכזריות.
אנחנו משתדלות להיעדר מהבית כמה שיותר. למעשה, רגלנו לא דרכו על רצפות אלו כבר במשך שבוע ימים. אך הפחד לא דועך. אם כבר, אז להפך. הוא רק גדל, מתפרש. עם כל יום שחולף, גדל גוש המועקה בחזי עד כדי מימדים עצומים. אני לא יודעת אם אוכל להמשיך עוד.
אך כנראה שפשוט כדאי שאלך לישון.
אני מערסלת את ראשי בחיקה של אמא ונרדמת. מנסה בכל כוחי להתעלם מן הרוחות המטלטלות את ספסל ספסל העץ שעכשיו עלי לקרוא לו 'מיטה'.
...
כמה זמן עבר מאז? מספר דקות? או שמא שעות? תחושת הבלבול הגיחה בראשי כמו חמרמורת כשפקחתי את עיני ברחוב חשוך. על האספלט. וללא אמא לצידי.
אני מתתרוממת באיטיות ובעדינות, כמו מנסה בכל כוחי לא להניד אף גרגיר חול.
איני יודעת איך להסביר תחושה זו, אך חשתי כי מישהו או משהו צופה בי. אל אף שלא יכולתי להוכיח אף לעצמי שזה שם... או שזה בכלל קיים.
עשיתי צעד אחד לעבר החשיכה.
ועוד צעד.
צעד שלישי.
רביעי.
חמישי.
משהו לח פוגע במצחי, אני מיישירה מבט ורואה את גופת אימי מטלטלת מצמרתו של אחד העצים.
אך תרם הספקתי להיבהל, נשלפה יד מתוך האפלה, כרכה עצמה סביב מותניי, וגררני אחורנית בצרחות.
...
אני לא יודעת עוד כמה זמן נשאר לי, ואם לא עדיף בכלל לוותר. לא נשאר לי דבר יותר, לא נשארה לי תקווה. כל קירות ביתי נצבעו בדם יבש, דם משלל הקורבנות ששחט צ'ארלס בזמן שאני ואימי בילינו במנוסה. אני מכורבלת לכדור תחת שמיכתי. כך שיראה אותי, אך אני לא אראה אותו.
צעדיו מתקרבים למעלה, ואני יודעת שקרבה העת. הדלת נפערת לרווחה, ואני מתכוננת למכה האחרונה. צ'ארלס מתיישב על קצה מיטתי, ודמעה מתגלגלת במורד לחיי.
ידו נאחזת בזרועי, והוא חושף את שיניו בחיוך מעורר חלחלה.
אך במקום לנעוץ סכינו בליבי, הוא מצמיד שפתיו אל שפתיי ומשחיל לשונו ביניהן.
ליבי מחסיר פעימה.
"סוף סוף... אנחנו לבד", לוחש צ'ארלס לאוזני "סוף... כל... סוף...".
נשמתי נעתקת.
הנה עוד סיפור ללא פרקים, מקווה שאהבתם.
שלכם תמיד, O ♥
קצת קשה להאמין, וקצת קשה להוציא מילים אלו מפי, אך אני חוששת שכבר התרגלתי לרעיון.
לצעקות, לקללות, לחיה שמתעוררת בתוכו.
לחיה הצמאה לדם, צמאה למשמע יבבות.
הדוד צ'ארלס שוכן בביתנו הרעוע עוד מיום מותו של סבא, לפני שנה, כפי שהורתה צוואתו.
אני בספק אם סבא היה מודע לנזק שיגרם. אם היה יודע, כנראה לא היה מותיר סעיף זה על גבי הדף החיוור עליו שירבט את צוואתו ביד רועדת ובמוח מקרטע. הוא עשה זאת בשוכבו על מיטת בית חולים, מחובר לחמש מכונות שביצעו עבורו את פעולות החיים זה חודשיים, ובאופן פתאומי חדלו לצפצף.
יש האומרים, שהאשמה מאחורי הקו הישר שהופיע על צג המכונות באותו היום הינה מוטלת על צ'ארלס.
בתחילה, סירבתי להאמין.
אך בעוד תערו של סכין קצבים משויף ליטף את עור גרוני בחיבה ובהתלהבות מרתיעות מאין כמוהן, ההבנה הכתה בי כאילו הייתה סטירת לחי. הותירה עליי סימן. כתם דם שסירב להישתף.
כתם בצורת אדם, בצורת אבי.
הוא ניתץ את המחסומים שהציב צ'ארלס לצד דלת המטבח, ופרץ לתוכו בסערה. אולם הלהב חצה את גרונו לשניים בין רגע.
כשהזדחלתי תחת מיטתי ונשאתי אל על תפילות חלושות, נארז גופו בשקית, ונעלם בין עננות האבק באוויר הערב.
כעת אלה רק אני ואימי, כשתי בובות חרסינה בתוך טלפיים אכזריות.
אנחנו משתדלות להיעדר מהבית כמה שיותר. למעשה, רגלנו לא דרכו על רצפות אלו כבר במשך שבוע ימים. אך הפחד לא דועך. אם כבר, אז להפך. הוא רק גדל, מתפרש. עם כל יום שחולף, גדל גוש המועקה בחזי עד כדי מימדים עצומים. אני לא יודעת אם אוכל להמשיך עוד.
אך כנראה שפשוט כדאי שאלך לישון.
אני מערסלת את ראשי בחיקה של אמא ונרדמת. מנסה בכל כוחי להתעלם מן הרוחות המטלטלות את ספסל ספסל העץ שעכשיו עלי לקרוא לו 'מיטה'.
...
כמה זמן עבר מאז? מספר דקות? או שמא שעות? תחושת הבלבול הגיחה בראשי כמו חמרמורת כשפקחתי את עיני ברחוב חשוך. על האספלט. וללא אמא לצידי.
אני מתתרוממת באיטיות ובעדינות, כמו מנסה בכל כוחי לא להניד אף גרגיר חול.
איני יודעת איך להסביר תחושה זו, אך חשתי כי מישהו או משהו צופה בי. אל אף שלא יכולתי להוכיח אף לעצמי שזה שם... או שזה בכלל קיים.
עשיתי צעד אחד לעבר החשיכה.
ועוד צעד.
צעד שלישי.
רביעי.
חמישי.
משהו לח פוגע במצחי, אני מיישירה מבט ורואה את גופת אימי מטלטלת מצמרתו של אחד העצים.
אך תרם הספקתי להיבהל, נשלפה יד מתוך האפלה, כרכה עצמה סביב מותניי, וגררני אחורנית בצרחות.
...
אני לא יודעת עוד כמה זמן נשאר לי, ואם לא עדיף בכלל לוותר. לא נשאר לי דבר יותר, לא נשארה לי תקווה. כל קירות ביתי נצבעו בדם יבש, דם משלל הקורבנות ששחט צ'ארלס בזמן שאני ואימי בילינו במנוסה. אני מכורבלת לכדור תחת שמיכתי. כך שיראה אותי, אך אני לא אראה אותו.
צעדיו מתקרבים למעלה, ואני יודעת שקרבה העת. הדלת נפערת לרווחה, ואני מתכוננת למכה האחרונה. צ'ארלס מתיישב על קצה מיטתי, ודמעה מתגלגלת במורד לחיי.
ידו נאחזת בזרועי, והוא חושף את שיניו בחיוך מעורר חלחלה.
אך במקום לנעוץ סכינו בליבי, הוא מצמיד שפתיו אל שפתיי ומשחיל לשונו ביניהן.
ליבי מחסיר פעימה.
"סוף סוף... אנחנו לבד", לוחש צ'ארלס לאוזני "סוף... כל... סוף...".
נשמתי נעתקת.
הנה עוד סיפור ללא פרקים, מקווה שאהבתם.
שלכם תמיד, O ♥