ליבי החל להאיץ עם כל צעד שעשיתי את עבר הבליטה המרובעת שכוסתה בד זהוב ומנצנץ עד כדי עיוורון. קשה מעט לקרוא לזה במה.
"המופע הטוב ביותר בעיר". כן, בטח. עם כל שאיפה ונשיפה שחלפו ביעף בתעלות אפי, נעשה כמעט בלתי אפשרי להאמין לעצם העובדה שנעניתי להזמנתה של ברי להתייצב כאן היום.
ויתר על המידה, להפקיד את גופי תחת חסדיו המפוקפקים של האדם הגבוה מכופף הגב בעל החליפה הקצרה עד גיחוך, אשר בילה את "15 דקות התהילה" שלו בשבירת חלל האוויר במקל פלסטיק שחור.
אך מה לעשות? היה זה הצעד היחיד שיכולתי לנקוט בכדי לגדום את גופי מכיסא הפלסטיק הזעיר, שדמה כננטע בו עמוקות. כנראה בגלל העובש.
גג האוהל המפוספס חצץ ביני ובין שמי הלילה, אך יכולתי לחזות בכוכבים דרך הקרעים המרובים בו. הם שאבו אותי כה עמוק לקרבם, עד שכמעט ומעדתי על סף ה"במה" בעוד הקוסם לכאורה פירכס מרוב אושר על כך שאף נציג אחד ויחיד מן הקהל הזחוח הסכים לשתף פעולה.
ידו הלחה נחה תחילה על כף וידי ולאחר מכן על אחורי גבי, סלדתי ממגעו.
זרקור גוסס משהו הופנה אל פני ואיים לשרופן, בעוד היד הלחה באה איתי במגע בשלישית.
ולאחר מספר התקפי תשואות וכמה מילמולים לא ברורים, הנסיון לכווץ את גופי עד כדי מידותיו של הארון הארגמני הפך למשימתי הבאה. בעודי עושה זאת, החלו הגבולות להיטשטש.
לפני שהבחנתי בכך, כל חלקי גופי איבדו תחושה;
תחילה באיטיות, אך אך פעולה זו תפסה תאוצה מטרידה.
תוך כמה דקות, הפך גופי למעין בובת חוטים, לפיסת בד מכווצת.
ניסיתי לייבב, אך קולי גווע. ניסיתי לבכות, אך הדמעות קפאו בעיני. ניסיתי להפר את האיזון, אך רק נחלשתי.
ומפה לשם, לפתע השתחל צפצוף מעיק אל בין אוזני וכרסם בי עמוק יותר ויותר. רעדתי. עפעפיי צנחו למטה. זו הייתה טעות.
אחרי שנפערו עיני, ריחפתי בחלל, בין כוכבים.
ושוב שלום לכם! 3:
הנה עוד סיפור ללא פרקים~
שלכם, באהבה, O
אולם חשוך, המולה. קולות רמים, לחישות. זיעה, צמרמורת. צפיפות, ניוון חושים.
ליבי החל להאיץ עם כל צעד שעשיתי את עבר הבליטה המרובעת שכוסתה בד זהוב ומנצנץ עד כדי עיוורון. קשה מעט לקרוא לזה במה.
"המופע הטוב ביותר בעיר". כן, בטח. עם כל שאיפה ונשיפה שחלפו ביעף בתעלות אפי, נעשה כמעט בלתי אפשרי להאמין לעצם העובדה שנעניתי להזמנתה של ברי להתייצב כאן היום.
ויתר על המידה, להפקיד את גופי תחת חסדיו המפוקפקים של האדם הגבוה מכופף הגב בעל החליפה הקצרה עד גיחוך, אשר בילה את "15 דקות התהילה" שלו בשבירת חלל האוויר במקל פלסטיק שחור.
אך מה לעשות? היה זה הצעד היחיד שיכולתי לנקוט בכדי לגדום את גופי מכיסא הפלסטיק הזעיר, שדמה כננטע בו עמוקות. כנראה בגלל העובש.
גג האוהל המפוספס חצץ ביני ובין שמי הלילה, אך יכולתי לחזות בכוכבים דרך הקרעים המרובים בו. הם שאבו אותי כה עמוק לקרבם, עד שכמעט ומעדתי על סף ה"במה" בעוד הקוסם לכאורה פירכס מרוב אושר על כך שאף נציג אחד ויחיד מן הקהל הזחוח הסכים לשתף פעולה.
ידו הלחה נחה תחילה על כף וידי ולאחר מכן על אחורי גבי, סלדתי ממגעו.
זרקור גוסס משהו הופנה אל פני ואיים לשרופן, בעוד היד הלחה באה איתי במגע בשלישית.
ולאחר מספר התקפי תשואות וכמה מילמולים לא ברורים, הנסיון לכווץ את גופי עד כדי מידותיו של הארון הארגמני הפך למשימתי הבאה. בעודי עושה זאת, החלו הגבולות להיטשטש.
לפני שהבחנתי בכך, כל חלקי גופי איבדו תחושה;
תחילה באיטיות, אך אך פעולה זו תפסה תאוצה מטרידה.
תוך כמה דקות, הפך גופי למעין בובת חוטים, לפיסת בד מכווצת.
ניסיתי לייבב, אך קולי גווע. ניסיתי לבכות, אך הדמעות קפאו בעיני. ניסיתי להפר את האיזון, אך רק נחלשתי.
ומפה לשם, לפתע השתחל צפצוף מעיק אל בין אוזני וכרסם בי עמוק יותר ויותר. רעדתי. עפעפיי צנחו למטה. זו הייתה טעות.
אחרי שנפערו עיני, ריחפתי בחלל, בין כוכבים.
ושוב שלום לכם! 3:
הנה עוד סיפור ללא פרקים~
שלכם, באהבה, O