בידוד. עוד הפעם. איזה יופי.
עוד מאז היותי ילדה, הייתי עצבנית במיוחד. תוך שניות יכלה מילה אחת שלא מצאה חן בעיני להיחרט בתודעתי לנצח. רק כך זכרתי את ימי ילדותי. העצבנות המוגזמת שהסתתרה בי, מתחת למספרן הבלתי מבוטל של שכבות המלמלה, הייתה דרכי היחידה לשקוע עד מעל הראש בקהות חושים משיית ולראות מולי את עצי הברוש העצומים שבירכו את פני באי שערער המתכת הירקרק של גן הילדים שלי. שבהמשך הפך גם להיות ביעת הספר שלי. עיר קטנה. מעט מקום. היה זה הפתרון היחיד. אך כמובן שלא אוכל לתאר לכם יותר מלבד זה, כל פיסות המידע שפרסתי לפניכם ברגעים אלו כולם על טהרת הורי. זכרוני שלי שומם וריק כלא היה. עוד אחד מן הדברים שסופרו לי היה אודת שיטתי להתמודדות עם הכעס שצברתי. הרי לא יכל היה לפרוץ במבול סוער של קללות, יריקות וצעקות. נחסם הוא בידי התחרה וצבעי הפסטל הרכים. מדי יום ויום, הייתי חופנת בידי את סרגל המתכת שלי וחורטת מילים עזות על קורות עץ רכות שנשרו מהברושים מלאי העוצמה ונחו בשולי שביל האפר שלקח אותי לספסל בודד הניצב מול גדת נהר אפרורי ושוקק אצות. אך כאן, ב'קסילנור', עבר הנהר מטמורפוזה לאמבטית מתכת מלאת חלודה, ואילו הסרגל הזעיר למצבור עוצמתי של סכיני פלסטיק -שהיו אמורים להיות חד פעמייים אך נותרו כאן כבר שנים בשל היותם קשיחים מהרגיל ויכולתם לחצות לשניים אפילו אגוזים קשיחים ביותר-. (רק רגע, אני יודעת מה חשבתם עכשיו. אפילו לרגע. חשבתם שאני חותכת את עצמי, נכון? טוב, הייתם צריכים לחכות עד סוף המשפט הקודם. אך אם אתם מתעקשים, אספר לכם. איני אחת מאותם אנשים הפולטים מכאובם על בשיסוף פרקים זרועותיהם. אך אני משוכנעת שרבים אחרים דווקא כן. זמנים המקלחת משתרכים שעות על גבי שעות, הזרועות חבויות היטב בחלוקים האדומים שנבחרו מראש במחשבה תחילה. אפשר לראות זאת בעיניהם. המבט הרעב, החלול. אך כולם מבינים, כולנו ב'קסילנור' מודעים לתופעה המתפשטת בקצב מסחרר. אף אחד לא פוצה את פיו, אך גם לא יעז לדפוק על דלת האמבטיה ולזרז את הנמצא בה יתר על המידה. הבנתי זאת כשלאחר אחד מהתקפי האסטמה החריפים ביותר שלי, חזיתי בזרועה החשופה של האחות שהחדירה את המשאף אל בין שפתיי. שורה ארוכה, כמעט אינסופית של חתכים מגלידים נפרשה על כל אורך זרועה. היא נתקפה מבוכה ומיהרה לכסות את זרועה. "זה בסדר... א-אני מב-מבינה את הכאב." מלמלתי, כמעט כמהססת "זה לא מפחית מערכך." שמטתי את מבטי והנחתי לליבי לפעום בפראות, הייתה זו הפעם הראשונה ששוחחתי עם מישהו מהצוות הרפואי בגובה העיניים. תגובתה הפתיעה אותי עד מאוד. היא חבקה לי. מאז הפכה היא לאחות האהובה עליי. לאחר שבוע, כשחוויתי התקף בשנית, מצאתי נחמה בסיכוי הסביר להיתקלות בה. אך התברר לי שהיא התפטרה כיומיים לאחר השיחה הקטנטונת שלנו.) ואילו עצי האלון עברו שינוי מסחרר והפכו לשולחנות שמילאו את חדר הקפיטריה הזעיר והחנוק. אך הזעם עדיין היה שם, ועדיין התקשיתי להתמודד. הבוקר של היום עטף אותי באפלה הסמיכה שנשאה לחדר האוכל אותי במעין חוסר מודעות שהיה אופייני ל'קסילנור' עד כדי כאב. "אם אתה לא יכול להביס אותם, תרדים אותם." עיוות זה של המשפט היה בדיחה פרטית שלי עם עצמי. שוב המתנתי בתור המייאש, שוב החלקתי את מגש הפלסטיק שלי על צירים המתכת העכורים, שוב הבטתי בעיסה המעופשת, ששוב נחתה אצלי בצלחת מבלי שהייתי מודעת לכך שניצבתי אל מול ה"טבחית" הזעופה, ששוב קלעה את שיערה הדליל לצמה זעיר מעוררת גיחוך. ולסיום, שוב החלקתי אל המושב הימני מאחור שהתחבב עליי עוד מאז שלא זכרתי מי אני בכלל. ומאז, רכבת השגרה שלי שינתה צורה מרכבת מסע פשוטה ואפלולית לרכבת הרים פרועה על מסילת עץ רעועה ושנויה במחלוקת. היא התיישבה מולי. נועצת בי מבט חלול, מטושטש. אחד הרופאים טפח על גבה בעוצמה כזו שהיא כמעט הקיאה בה על הצלחת. נו, טוב, אני מניחה שאפילו הקיא שלה היה נראה יותר משביע יותר מהתבשיל ה... מעניין שהוגש לנו כמזון. הרופא נרתע בפתאומיות וסר מהחדר באחת. שבריריותה, שיערה המקורזל, גוונו הג'ינג'י, שני זנבות הסוס שקיפצו מתוכו באגביות, אצבעותיה הארוכות שאחזו בשולחן כאילו היה תקוותן האחרונה. הכל בנערה הזו עצבן אותי. הכל. ולפתע מסך עשן נסק עליי. כעולמי הצטמצם באחת. יכולתי להבחין רק בשני דברים; בה, ובסכין. מחשבותי התערפלו פתאום, ראשי הסתחרר בפראות, זרם חשמל הדף בקצות אצבעותיי. כעבור רגע נשלפתי משם. אך בעוד ריאותיי נאבקות באוויר, הבנתי ששוב יכולה אני לראות רק את אותם שני דברים, אבל הפעם ההיה הסכין נעוץ בעורה של הנערה האדמונית. שמטתי את הסכין מידי, אך הוא, מצידו, לא זע. הוא נותר דומם. קפוא. נותן לזרם הדם הבלתי פוסק ללטף אותו, לענג אותו. בעוד ידיו השריריות של קלייד ננעצו בכתפיי (אני מתארת לעצמי שלכל אורך התקופה שבה נכפה עליו לנהוג בי בחביבות, ציפה בקוצר רוח לרגע כמו זה) כבר לא יכולתי להפסיק. איבדתי שליטה. פירכסתי באובדן חושים, מנסה לגרד את עורי מעליי, לפרוץ החוצה.
הרבה דברים קרו בחצי השעה הזו, החל באותה התקרית וכלה בהתאוששותי. דלתות נתרקו ונפערו לרווחה, אורות נדלקו ונכבו, עגלות מתכת נתקלו בקירות בטון. הייתי שם, אך בו זמנית גם לא. בעודי מכורבלת באותה פינה קרירה בחדר הבידוד, רלא רציתי אף להתחיל להיזכר בזה, לא הייתי מעוניינת בעוד שדים שירדפוני בשנתי. עצמתי אץ עיני וניסיתי לכפות על עצמי שינה עמוקה. אך ניסיון זה נקטע בידי נעימה שקטה, של טפיחות שבהדרגה הלכו ונעשות אלימות. התכווצתי לתוך עצמי, מבועתת. "היי, את שם..." קול לא מוכר בקע מתוך החשיכה "אני רואה שאת שם" הקול היה רגוע, אך מעורר אימה. רציתי לקום, לנוס, לברוח. אך חשתי כי קפאתי במקומי, משותקת. "למה את מתחבאת ממני? זה משהו אישי?" המשיך הקול. לקחתי נשימה, מצפה לנורא מכל. אך נשאבתי אל תוך שתיקה עמוקה. מטעה, כפי שהתברר. כמעט ונרגעתי כשהיד של בעלת הקול אחזה בי וסובבה אותי לכיוונה בזעם ברור. הייתה זו התפתחות האירועים האפשרית הגרועה ביותר.
מתוך החשיכה, הביטו בי פניה של הנערה אדומת השיער.
שלום לכם, ושנה טובה ♥
אמרתי שאמשיך, וקיימתי 3:
תודה לקוראים, מקווה מאוד שאהבתם !
שלכם, O
בידוד. עוד הפעם. איזה יופי.
עוד מאז היותי ילדה, הייתי עצבנית במיוחד. תוך שניות יכלה מילה אחת שלא מצאה חן בעיני להיחרט בתודעתי לנצח. רק כך זכרתי את ימי ילדותי. העצבנות המוגזמת שהסתתרה בי, מתחת למספרן הבלתי מבוטל של שכבות המלמלה, הייתה דרכי היחידה לשקוע עד מעל הראש בקהות חושים משיית ולראות מולי את עצי הברוש העצומים שבירכו את פני באי שערער המתכת הירקרק של גן הילדים שלי. שבהמשך הפך גם להיות ביעת הספר שלי. עיר קטנה. מעט מקום. היה זה הפתרון היחיד. אך כמובן שלא אוכל לתאר לכם יותר מלבד זה, כל פיסות המידע שפרסתי לפניכם ברגעים אלו כולם על טהרת הורי. זכרוני שלי שומם וריק כלא היה. עוד אחד מן הדברים שסופרו לי היה אודת שיטתי להתמודדות עם הכעס שצברתי. הרי לא יכל היה לפרוץ במבול סוער של קללות, יריקות וצעקות. נחסם הוא בידי התחרה וצבעי הפסטל הרכים. מדי יום ויום, הייתי חופנת בידי את סרגל המתכת שלי וחורטת מילים עזות על קורות עץ רכות שנשרו מהברושים מלאי העוצמה ונחו בשולי שביל האפר שלקח אותי לספסל בודד הניצב מול גדת נהר אפרורי ושוקק אצות. אך כאן, ב'קסילנור', עבר הנהר מטמורפוזה לאמבטית מתכת מלאת חלודה, ואילו הסרגל הזעיר למצבור עוצמתי של סכיני פלסטיק -שהיו אמורים להיות חד פעמייים אך נותרו כאן כבר שנים בשל היותם קשיחים מהרגיל ויכולתם לחצות לשניים אפילו אגוזים קשיחים ביותר-. (רק רגע, אני יודעת מה חשבתם עכשיו. אפילו לרגע. חשבתם שאני חותכת את עצמי, נכון? טוב, הייתם צריכים לחכות עד סוף המשפט הקודם. אך אם אתם מתעקשים, אספר לכם. איני אחת מאותם אנשים הפולטים מכאובם על בשיסוף פרקים זרועותיהם. אך אני משוכנעת שרבים אחרים דווקא כן. זמנים המקלחת משתרכים שעות על גבי שעות, הזרועות חבויות היטב בחלוקים האדומים שנבחרו מראש במחשבה תחילה. אפשר לראות זאת בעיניהם. המבט הרעב, החלול. אך כולם מבינים, כולנו ב'קסילנור' מודעים לתופעה המתפשטת בקצב מסחרר. אף אחד לא פוצה את פיו, אך גם לא יעז לדפוק על דלת האמבטיה ולזרז את הנמצא בה יתר על המידה. הבנתי זאת כשלאחר אחד מהתקפי האסטמה החריפים ביותר שלי, חזיתי בזרועה החשופה של האחות שהחדירה את המשאף אל בין שפתיי. שורה ארוכה, כמעט אינסופית של חתכים מגלידים נפרשה על כל אורך זרועה. היא נתקפה מבוכה ומיהרה לכסות את זרועה. "זה בסדר... א-אני מב-מבינה את הכאב." מלמלתי, כמעט כמהססת "זה לא מפחית מערכך." שמטתי את מבטי והנחתי לליבי לפעום בפראות, הייתה זו הפעם הראשונה ששוחחתי עם מישהו מהצוות הרפואי בגובה העיניים. תגובתה הפתיעה אותי עד מאוד. היא חבקה לי. מאז הפכה היא לאחות האהובה עליי. לאחר שבוע, כשחוויתי התקף בשנית, מצאתי נחמה בסיכוי הסביר להיתקלות בה. אך התברר לי שהיא התפטרה כיומיים לאחר השיחה הקטנטונת שלנו.) ואילו עצי האלון עברו שינוי מסחרר והפכו לשולחנות שמילאו את חדר הקפיטריה הזעיר והחנוק. אך הזעם עדיין היה שם, ועדיין התקשיתי להתמודד. הבוקר של היום עטף אותי באפלה הסמיכה שנשאה לחדר האוכל אותי במעין חוסר מודעות שהיה אופייני ל'קסילנור' עד כדי כאב. "אם אתה לא יכול להביס אותם, תרדים אותם." עיוות זה של המשפט היה בדיחה פרטית שלי עם עצמי. שוב המתנתי בתור המייאש, שוב החלקתי את מגש הפלסטיק שלי על צירים המתכת העכורים, שוב הבטתי בעיסה המעופשת, ששוב נחתה אצלי בצלחת מבלי שהייתי מודעת לכך שניצבתי אל מול ה"טבחית" הזעופה, ששוב קלעה את שיערה הדליל לצמה זעיר מעוררת גיחוך. ולסיום, שוב החלקתי אל המושב הימני מאחור שהתחבב עליי עוד מאז שלא זכרתי מי אני בכלל. ומאז, רכבת השגרה שלי שינתה צורה מרכבת מסע פשוטה ואפלולית לרכבת הרים פרועה על מסילת עץ רעועה ושנויה במחלוקת. היא התיישבה מולי. נועצת בי מבט חלול, מטושטש. אחד הרופאים טפח על גבה בעוצמה כזו שהיא כמעט הקיאה בה על הצלחת. נו, טוב, אני מניחה שאפילו הקיא שלה היה נראה יותר משביע יותר מהתבשיל ה... מעניין שהוגש לנו כמזון. הרופא נרתע בפתאומיות וסר מהחדר באחת. שבריריותה, שיערה המקורזל, גוונו הג'ינג'י, שני זנבות הסוס שקיפצו מתוכו באגביות, אצבעותיה הארוכות שאחזו בשולחן כאילו היה תקוותן האחרונה. הכל בנערה הזו עצבן אותי. הכל. ולפתע מסך עשן נסק עליי. כעולמי הצטמצם באחת. יכולתי להבחין רק בשני דברים; בה, ובסכין. מחשבותי התערפלו פתאום, ראשי הסתחרר בפראות, זרם חשמל הדף בקצות אצבעותיי. כעבור רגע נשלפתי משם. אך בעוד ריאותיי נאבקות באוויר, הבנתי ששוב יכולה אני לראות רק את אותם שני דברים, אבל הפעם ההיה הסכין נעוץ בעורה של הנערה האדמונית. שמטתי את הסכין מידי, אך הוא, מצידו, לא זע. הוא נותר דומם. קפוא. נותן לזרם הדם הבלתי פוסק ללטף אותו, לענג אותו. בעוד ידיו השריריות של קלייד ננעצו בכתפיי (אני מתארת לעצמי שלכל אורך התקופה שבה נכפה עליו לנהוג בי בחביבות, ציפה בקוצר רוח לרגע כמו זה) כבר לא יכולתי להפסיק. איבדתי שליטה. פירכסתי באובדן חושים, מנסה לגרד את עורי מעליי, לפרוץ החוצה.
הרבה דברים קרו בחצי השעה הזו, החל באותה התקרית וכלה בהתאוששותי. דלתות נתרקו ונפערו לרווחה, אורות נדלקו ונכבו, עגלות מתכת נתקלו בקירות בטון. הייתי שם, אך בו זמנית גם לא. בעודי מכורבלת באותה פינה קרירה בחדר הבידוד, רלא רציתי אף להתחיל להיזכר בזה, לא הייתי מעוניינת בעוד שדים שירדפוני בשנתי. עצמתי אץ עיני וניסיתי לכפות על עצמי שינה עמוקה. אך ניסיון זה נקטע בידי נעימה שקטה, של טפיחות שבהדרגה הלכו ונעשות אלימות. התכווצתי לתוך עצמי, מבועתת. "היי, את שם..." קול לא מוכר בקע מתוך החשיכה "אני רואה שאת שם" הקול היה רגוע, אך מעורר אימה. רציתי לקום, לנוס, לברוח. אך חשתי כי קפאתי במקומי, משותקת. "למה את מתחבאת ממני? זה משהו אישי?" המשיך הקול. לקחתי נשימה, מצפה לנורא מכל. אך נשאבתי אל תוך שתיקה עמוקה. מטעה, כפי שהתברר. כמעט ונרגעתי כשהיד של בעלת הקול אחזה בי וסובבה אותי לכיוונה בזעם ברור. הייתה זו התפתחות האירועים האפשרית הגרועה ביותר.
מתוך החשיכה, הביטו בי פניה של הנערה אדומת השיער.
שלום לכם, ושנה טובה ♥
אמרתי שאמשיך, וקיימתי 3:
תודה לקוראים, מקווה מאוד שאהבתם !
שלכם, O