טוב, אז זה סוג של פרולוג למשהו שאני מקווה להמשיך לכתוב~
תודה גדולה לקוראים ♥
שלכם תמיד, O
הרמוניה אחידה ורמה של שיעולים מטלטלים הם גם שעוני המעורר וגם שיר הערש שלי מדי יום ביומו. פעם, האמנתי באלוהים. בטוב הלב ובחמלה חסר הגבולות. ולא, חד משמעית לא הייתי אחת מאלה שמתחילים לנבל את הפה שתי דקות לאחר עזיבתם את ספסלי הכנסיה. המבנה הקטון הזה, עם הסיד המתקלף והפעמון החלוד בראשו, היה מקום המפלט שלי. האיש הזקן שנהג לעשן כמו קטר כשהוריד את גלימתו המבריקה באמת היה כמו אב בשבילי. ושלשול מטבעות חלודים אל תוך סלסילת הקש הדוקרנית עם המטפחת המרופטת בתחתיתה, בכנות הייתה דרכי לכפר על כל מחשבה זעירה מחוץ לקופסא שחשדתי בהיותה חטא. ילדה קטנה וחייכנית עם קוקיות ושמלה לבנה. אולי זו הייתה גם אחת הסיבות לכך שבתחילה משפחתי הקפידה לבוא. אבל בשבל מסויים פלטתי את כל אשר היה על ליבי, והם לא שבו לעולם. הייתה התקופה ההיא, שבה זה באמת צרב לי - המכאוב נחבא במהלך היום, אך הלם בליבי בשעות הלילה, והדרך היחידה להשתיקו הייתה זלילה חסרת מעצורים של כל האספקה כולה מתוך מקרר הפלדה שבחדר האחיות. וכך, בעצם, הגעתי למיטת הכפיתה. אך באמצע הלילה נתקפתי קוצר נשימה, ונאלצו לשחרר אותי. למרות זאת, חשוב לציין שזו לא הייתה הבריחה האידיאלית, משום שהרופאה המיוסרת שתקעה את המשאף ההוא בפי חיכתה זמן רב לפני ששלפה אותו משם, כנראה קיוותה שאיחנק. ולאחר מכן הושלחתי לצינוק. אין בריחה מוצלחת ב'קסילנור'. בצינוק פגשתי את קלייד, ומיותר לחלוטין לציין שהחיים -ובמיוחד שלי- אינם קומדיה רומנטית, ולכן לא התפתח בינינו אף לא שמץ של רמיזה לדבר מה שיעז להזכיר קורטב של חברות אף לא במקצת. הוא ניסה לשסף את גרוני. אך פעולה זו גררה אחריה מספר שעות של "טיפול הסברתי" בשוקים חשמליים, שמהם שב עם תסרוקת חדשה ומעניינת וחויב להפגין אליי חביבות גבולית מעבר לשיניו החשוקות. אין גם חיסולים מוצלחים ב'קסילנור'. למעשה, אין כלום ב'קסילנור'. מי שהיית אז- לפני שנפערו לפניך דלתות האלון הטחובות הללו- מוצא להורג בסדרה של מספר "טיפולים הסברתיים" -הגרועים בכמה דרגות מאלה שחווה קלייד לאחר ה"תקרית" ההיא- בכדי לגרום לך להבין שמעתה ואילך, כל קשר שלך לשאר האנושות יהיה מקרי בהחלט. אני מתארת לעצמי שרוב המטופלים כאן נעמדו על מפתן הדלתות שפויים בהחלט, והיה זה המוסד הלבבי 'קסילנור' עצמו, שנטל את שפיותם מהם. תהליך "יפהפה" זה חל גם עליי, את חיי הקודמים אני זוכרת במעומעם, מעין בליל לא מובן של תחושות, רעשים והבזקי אור. היחידה שאני זוכרת בבירור היא מולי. החברה הכי טובה שלי, ובו זמנית ההפך הגמור ממני. יום אחד נמאסה על אבי, ונדקרה בליבה על ידיו. באותה התקופה, התמימות שלי מנעה ממני להבין שזה היה הוא, ודרשתי ממשפחתי נוכחות מלאה בהלוויה. לעומת זאת, לאחר "טיפולי הקסם", הבנה זו הכתה בי, ועבר שבוע ימים עד ש"אבא, זה היית אתה" חדל מלהיות המשפט היחיד שהוצאתי מפי. הרצח של מולי היה חלק דומיננטי ב'נאום' שגרר את הגראנד פינאלה לביקוריהם של הורי אותי. למרות זאת, חשוב לציין שגם כשעוד לא ידעתי את האמת כולה, המוות של מולי קטע את רצף האושר הגבולי שלי והטיל עליי כמות אינסופית של כאב. הייתי נוהגת לצאת לבית הקברות בשעות הלילה, ולשלוף את פניה מתוך הקבר. יכולתי לבלות שעות בשליפת התולעים מתוך אחד החורים שפערו בגרונה.
טוב, אז זה סוג של פרולוג למשהו שאני מקווה להמשיך לכתוב~
תודה גדולה לקוראים ♥
שלכם תמיד, O