עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות

Hi.
Welcome.
--------------
Please step into our stupid,crazy and messed-up life.
Living Isn't Fucking Easy
but let's goddamn carry on
Someday,we will live again,but until then--->this is all we have.
--------------------------------------------
אנחנו ארבע בנות וכאן אנו מכונות לפי האות הראשונה של שמנו:K,E,M,O.
כן,אנחנו צעירות,רק כיתה ח',אבל בכל זאת,יש לנו מה לספר,יש לנו כישרון ויש לנו מטרה ושום דבר לא יפריד בינינו.
ברצוננו לחלוק כאן את חוויותינו ואכזבותינו.עליות ומורדות.דמעות וחיוכים.אנו נכתוב סיפורים,חומרים שיעוררו בראשכם מחשבה וכמובן על חיינו.
השם "cosmicBFF",בעצם אומר "חברות לא מהעולם הזה".לא נפרד לעולם, תמיד נישאר BFF, והבלוג זה מחזק את הקשר שלנו.
----------------------------------------
Have fun,we're all mad here...
----------------------------------------
ת.ת.ת (תקראו,תהנו,תגיבו)
חברים
minarutSnowcold bananainsanebeautifulEmo Life
yuvalחסויDownBe Your Own Herome-***EmoGirl
SuzanנועםHere To LoveBorn To Diegamer girlsmooth criminal
#פיגלי_הורן ♥נערת הגורלLonely guyTeenagerמימיחולמת
❥AngelK❥איביturn wildLonelyGirlBig MouthJust another girl
דניאלמישהי קטנהtimtamBlue Moonעוד מוזרה בעולםlife is sweet
The White TigerGhost Dogהסוכנת NTigerLily
נושאים
האימייל שלנו D: (:

comicBFF@walla.com
rise your voice

let them know you are here.that you'll fight.
smile!just damm smile

תחייכו.תנסו את זה,רק לרגע,עצמו את עיניכם ותתרכזו בכל הטוב שבחיים שלכם.עם כמה שהוא נראה רחוק,ואולי לא קיים.ועכשיו,תעקלו את זוויות פיכם כלפי מעלה.זה נקרא חיוך...נכון שאתם מרגישים יותר טוב?
החיוך גורר צחוק,הצחוק גורר שמחה,והשמחה גוררת שמחה אחרת.מעגל האופטימיות.מעגל האושר.
אז תחייכו,תשנו פרספקטיבה,אז קדימה!החיים יפים.
dont give up

"אילו רק היינו מאמינים בעצמנו, אילו היינו מאמינים בעצמנו, כפי שאנו מאמינים בפחדים שלנו, כישלון ועצב היו הופכים לעדות מוזיאונית, לעולם המחריד שפעם היה פה, והיו מעלים במתבונן בהם את התמיהה הזועקת, אותה מרגיש כל תייר המבקר כיום במרתפי האינקוויזיציה בספרד - לא יכול להיות שבאמת השתמשו בזה פעם."
אילו היינו מאמינים בעצמנו,ולא בפחדים.
אילו היינו מודעים לעוצמה שבנו,ולא לסכנות.
אילו היינו שוכחים את הפחד.
אילו היינו שוכחים את הקשיים.
היינו משגים כל דבר בקלות.
לא היינו קורסים תחת משקל הסכנות.
"אתה חזק יותר ממה שאתה נראה אמיץ יותר ממה שאתה מאמין וחכם יותר ממה שאתה חושב"
משפט מדהים של פו הדוב.משפט שאני אזכור לכל חיי.
אומנות

האומנות שבציור...
אנחנו הולכות לחוג ציור, מקום בו אנו שופכות את כישרוננו על דף, לאחר מכן על בד, שמוצא את עצמו תלוי על קיר ומסביבו אנשים שבוהים ומתפלאים.
לאחר מכן בבית, מציירות מחוץ לטווח החוג.מביעות רגשות, מוציאות את הדמיון לאור, על הדף הלבן.רוב הפעמים מעתיקות מתמונה, אך גם כן מהדמיון.

לדמיון אין סוף, וגם אם אתם לא מוכשרים ביותר בציור, כדאי לצייר.ציור זה משחרר וכיף.

בתמונה-ליל הכוכבים מאת ואן גוך.ציור שאני מאוד אוהבת
SIMS

SIMS הוא משחק מחשב מציאותי ביותר.יש בו את כל מה שיש בחיים האמיתיים +.אם בסימס שלכם אין את כל מה שיש בחיים אז לא קניתם את התוספות הרבות שקיימות לסימס.לסימס יש הרחבות רבות שמגדילות את מספר האפשרויות שלך.בסימס תוכלו לעצב את מראה הדמות שלכם,לעצב את הבית שלכם,לבחור את מקום העבודה שלכם ואת המשפחה שלכם.
יש 4 גרסיאות של הסימס-SIMS 1,SIMS 2,SIMS 3 AND SIMS 4.ׁׁ(אני ממליצה רק על 3 ו-4).רוצים לדעת עוד על הסימס? קראו את מה שכתבנו על המשחק בקטגוריית "SIMS".תהנו מהמשחק!
ערפדים

ערפדים, יצורי האל-מוות הכי מיוחדים,הכי מסקרנים.אנו בני האדם בחיים לא נבין אותם.רגישים לאור השמש, הם צמאים לדם.בעלי עור חיוור,ניבים חדים וארוכים ושפתיים אדומות מדם.בעלי יכולות תנוע מהירה(יכולים להגיע ממקום למקום במהירות).מתאפיינים בחושים החדים שלהם.כדי להפוך לערפד צריך שערפד אחר ינשוך אותך.ערפדים מעניינים ומיוחדים אך גם מסוכנים.
זכרונות

זיכרונות... מה כבר אפשר להגיד אליהם? טובים או רעים?
אני חושבת שזיכרון זה דבר טוב. הזיכרונות הטובים גורמים לנו לאהוב את החיים, והרעים... הם מלווים אותנו כל חיינו ומזהירים אותנו. זיכרונות רעים את סוג של אזהרה.
מה יותר יקר מהילדות? צריך לזכור אותה.את הפעם ההיא שנפלת לראשונה מנדנדה, וכשפסעת לעבר שער בית סיפרך הראשון, את היום בו נפלה לך שן, את הימים בהם חשבת שהכול הולך בקלות.עד שהגיע היום הזה.התבגרת, ואתה שונא את זה. מצטער שלא הערכת את הילדות.
To dream

לפעמים הייתי רוצה לחלום על העתיד... לגלות תשובות לשאלות רבות שלי דרך החלום.הייתי רוצה לחלום על דברים שאני רוצה שיקרו אך יודעת שבמציאות הם לא יקרו.הייתי רוצה לחלום חלומות שיסיבו לי אושר.חלומות שדרכם אני יבין איך עליי לפעול במצבים בהם אני לא יודעת איך... .

חלומות הם דבר קסום שלא ניתן להסבירו.

Just wonna dream...
A.N.I.M.E

אנימה הוא סגנון אנימציה יפני,מקור השם הוא המילה "אנימציה" ביפנית.
למרות התפיסה הנפוצה בארץ,סרטי אנימה הם לאו דווקא סרטי ילדים,ישנם סרטי אנימה לכל גיל(האמת שיש אנימה למבוגרים בלבד,שנקראת "האנטי").
יש סדרות אנימה רבות שרבים(O ו-K!!!) נוטים להתמכר אליהן, וכל פרק אשר משודר מסיב אושר גדול לצופיו(O ו-K!!!).
דמויות האנימה מאופיינות ביחס איברים לא פרופורציונלי,כגון:עיניים גדולות ואף ופה קטנים.כמו כן,האנימה מתאפיין גם ברקעיו ה,נקרא לזה,"מושקעים".
באנימה,העיניים הן הדבר העיקרי שמראה את רגשות הדמות.
Death note

מחברת המוות.סדרת האנימה הראשונה שלנו.סוחפת ומעניינת,ממגנטת למסך...הסוף הטרגי גרם לנו לבכות(ספוילר!).הדמויות בסדרה מצוירות בצורה יפה ומדויקת.לאורך הפרקים בסדרה זו שורר מתח קסום באוויר,אין פרק שבו אינך תוהה 'מה לעזאזל יהיה בהמשך?!'.

בסדרה זו מסופר על יאגמי ראיטו(יאגמי זה שם משפחה), תלמיד מצטיין בן 17 שמשתעמם בעולם הזה. כל יום אותו הדבר: חדשות על רצח ולימודים שבהם הוא אפילו לא מתאמץ כדי להצליח(אמרתי כבר שהוא תלמיד מצטיין?). יום אחד הוא מבחין מחלון כיתתו במחברת שחורה הנופלת על דשא החצר.על המחברת כתוב "Death note"('מחברת המוות'). ניתן להרוג אנשים כאשר כותבים את שמם במחברת וחושבים על הפנים של הבנאדם בראש(כשתיראו תבינו). באותו הזמן בעולם מקביל, עולם השינאיגמים, ריוק משתעמם ומפיל את מחברת המוות שלו לעולם האנושי. הוא מגיע אל ראיטו שמחזיק כעת במחברת המוות. ראיטו רוצה להפוך לאל בכך שימחק את כל הפושעים מהעולם, בעזרת מחברת המוות. אבל יש כאלה שמנסים לעצור אותו. ראיטו לא מוותר וחוכמתו מתגלה במהלך המלחמה נגד L. מי זה L? מה הוא רוצה בכלל? את זה תגלו אם תיצפו בסדרה "Death note".

לחצו על התמונה והיא תוביל אתכם לפוסט בו יש קישור לצפייה בסדרה.
מלאך ושטן

הם מעופפים משני צדדינו ואנו לא שמים לב אליהם... אך הם שמים לב לכל דבר בכם... ועושים את עבודם.המלאך מחליט מתי תבצע מעשים טובים, והשטן מחליט מתי תעשה מעשים רעים.כך יש איזון ברוע ובטוב שבכל אחד.
אני רואה את זה ככה-אנשים שהם רעים, סביר להניח שהמלאך שלהם עצלן... ואנשים טובים, סביר להניח שהמלאך שלהם עושה עבודה טובה ;).
מאלכים ושטנים הם יצורים מיסטיים שתמיד סיקרנו אותי.לא פעם אחת תהיתי אם מלאכים ושטנים אכן קיימים, והם הם משוטטים בינינו או נמצאים רק בגן עדן וגיהנום(גם על זה חשבתי... אני לא בטוחה שגן עדן וגיהנום קיימים).

הוא ריחף לו על שמי העולם בעדינות,נישכב על ענן והתחיל להיחלש
הוא ראה את האור, הוא ראה את האש
השטן התקרב וצחק לו מעט
הוא ריחף מסביב המלאך לאט...לאט
השטן נגע במלאך נגיעה קלה
המלאך אמר שלום ומת התמיאה
השטן הביט באפר שמהמלאך נישאר
ואמר:"חבל שלא יכולתי להשאיר אותך כאן... עכשיו הכל נגמר".
(*שיר קטן שכתבתי)
'אין מה לעשות עם זה'

'אין מה לעשות עם זה'
המשפט השנוא עליי.המשפט הכי מטומטם שנאמר אי פעם.
אין דבר כזה שאין דבר כזה,כל דבר ניתן לשינוי,חלק מהדברים פשוט דורשים יותר מאמץ,וחלקם פחות.אני שונאת שמוותרים על דברים,דברים שניתן להשיגם עם תשקיעו עוד קצת מאמץ.אל תוותרו,תמשיכו!
ניתן לחולל שינוי בכל תחום,בכל דבר,אולי זה נראה רחוק..אך זה אפשרי,אל תקבעו עובדות כה טיפשיות.
סטיגמות

אני בלונדינית אז אני חייבת להיות טיפשה?
אני סצנה אז אני חייבת לחפש תשומת לב?
אני אסיאתית אז אני חייבת להיות חכמה?
אני נראה כמו אמו אז אני חייב לחתוך את עצמי?
אני שחור אז אני חייב להיות דחוי?
אני בן אדם אז אני חייב להשפט...

כולנו שופטים אנשים אחרים.בני אדם לא חיים בלי לשפוט אחרים.וכששופטים אותי אני מובכת באיזה שהוא מקום בלב.אני לא אוהבת את זה, זה מזכיר לי את האמת.האמת היא שאני לפעמים ילדותית.האמת היא שאני פזיזה.האמת היא שאני מוזרה.האמת היא שאני בנאדם... אז אני צריכה להשפט...

זה פוגע, אבל אי אפשר למנוע את זה.
~K~
אל תפחדו מהפחד.

"פחד הרס יותר חלומות ממה שכישלון יהרוס אי פעם."
אל תתנו לפחד לשלוט בכם.
תשלטו אתם בפחד.
אל תתנו לו להתפרץ ולהחריב את החיים שלכם.
אל תפחדו מהפחד!
"somtimes,be afried gives you more strength than being fearless"
only if you get over it....
no hate

למה לשנוא?זה סתם בזבוז זמן,ועוד על אדם שהיית רוצה להכחיד מהעולם הזה.
וחוץ מזה,הרבה יותר כיף לצפות בו אוכל את עצמו,כי לך,ממש לא אכפת.
remember it...

"I just don’t really think about death. I know I’m gonna die one day, but if I can achieve all of my goals and live exactly the way I want to before then, I’ll have no regrets when I die"
חיים קצרים ומלאי עניין,חסרי זהירות ומחשבה,
הם מה שאני מעדיפה על פני חיים ארוכים,משעממים שמלאים בזהירות מופרזת,,עם מחשבה על כל צעד שאני מבצעת.
"life are too short to worry,and too long to wait''

JUST DARE!
"חיים ומוות ביד הלשון"

ביטוי ששמעתי לא מזמן, ביטוי אשר כל אחד צריך לדעת.
אל תשכחו... תחשבו לפני שאתם מוציאים משהו מהפה.
פיקחו עיניים!

העיניים שלי מראות לי את הטוב באנשים ואת הרע בהם,העיניים שלי מראות לי את אישיותם של האנשים,העיניים שלי מראות לי את מקום הסכנה ואת המקום הבטוחים לי... העיניים שלי הן אני,בעיניים שלי רואים אותי... רואים מי אני ואיזה אדם אני.

בעיניי אני רואה צבעים שמאירים את העולם בו אני נמצאת,בזכות עיניי אני נהנת מהיופי שבעולם.בלי עיניי לא יכולתי להלהב מדברים יפים,או לקבוע מה יפה ומה לא, לדעתי.

בלי עיניי לא יכולתי לראות את טעויותי בציורים שלי, ובלי עיניי לא יכולתי לעצב תמונות,בלי עיניי לא יכולתי לרקוד איך שזצריך,בלי עיניי לא יכולתי לעשות עוד הרבה דברים...

אך החשוב מכל הוא שבלי עיניי... הייתי ריקה,בלי עיניי... אני לא אני.
wrong place.wrong time

"שכבתי על גבי כשחולצתי סופגת לחות תחתי ועלי דשא דוקרים את עור זרועותי החשוף.הירח ממעל היה רק סהר דק,חיוך מוטה על צידו.מלבד רעם מרוחק,הכל היה שקט מסביב.מצמצתי בעיני כמה פעמים ברצף,כדי להמריץ את עיני למהר ולהסתגל לאור הזעום.כשהפניתי את ראשי הצידה הבחנתי בזרדים מעוקלים ,מסודרים באופן סימטרי,שביצבצו מהדשא לידי.התיישבתי באיטיות.לא הצלחתי להתיק את עיני משני העיגולים השחורים שבהו בי מכל ערימת הזרדים המעוקלים.מוחי התאמץ לזהות את המראה המוכר.ואז,בהבלחה מבעיתה של הבנה,ידעתי.שכבתי ליד גולגלות אדם."
-מלאך משמים 1,פרק 24-
מוזה

מוזה,
השראה,
תמיד הצטיירה בראשי כנערה צעירה,"טינאייג'רית".
עיניה דומות לזוג חורים שחורים,שילוב מהפנט של שחור ואפור.
על גופה לבוש ברדס ג'ינס מעט מרושל.
מרגליה משתלשלים זוג מגפיים אפורים מרופטים מעט.
מצווארה משתלשלת שרשרת כסף עדינה וכמעט לא מורגשת,עליה תליון קטנטן של פרפר הבוהק וכמעט משתלב עם גוון עורה הצחור.
שיערה מתמשך לכל אורך גופה הדקיק ומכסה כמעט את כולו.

one more thing...

the most importunate thing is to stay alive...the rest does'nt metter.
מוטו!

1."smile!you are beutiful".
2.you can't get to the top by sitting on you'r bottom.
3."אקונה מטאטא".
4."dont worry-be happy!".
5.they dont worth you tears,just smile them away.
6."the life are to short to be normal".
5."הדרך הכי טובה לשמור על שפיות היא להשתגע".
6."Being normal, what's that? That's a setting on a washing machine, no one wants to be that."
7."live the life you love-love the life you live"
8."לחיות הוא אחד הדברים הנדירים ביותר, רוב האנשים פשוט קיימים.
9."וום-וום לך מכאן"
the best things ever!

הדברים האהובים עליי ביותר,שעוזרים לי להמשיך לרצות לנשום.
• חתולים 3:
• מוזיקה ^^
• ספרים 3:
• ^^KEMO
• כתיבה♥
• ציור♥
• צחוק♥
• קור^^
• הליכה בגשם בלי מטריה^^
• תה 3:
• שינה 3:
• דימיונות והזיות♥
• hugs ^^
• אנימה♥
• קריאה של דברים ישנים וסתומים שכתבתי♥
• teddy bears ^^
• האנשים המדהימים שפגשתי באתר הזה,ואכפת הם מאיתנו עד כדי כך שהם מוכנים לבזבז את הזמן שלהם כדי לקרוא את מאות הפוסטים שאנחנו כותבות כל יום :) :) :)
think a little

when you want to say somting,
when you want to hurt someone,
when you want to love someone,
when you want to give up,
when you are on the edge of nothing,
when you are lost,
when you are furious ,
when you can't think,
YOUR BRAIN CAN BE USEFUL
it'll change you

הוא מחשל,
הוא שורף,
הוא שובר,
הוא משאיר צלקות,
הוא מקשה,
הוא מבלבל,
הוא מייאש,
הוא לוקח כל תקווה
ולעיתים אף קובר.
יודעים על מה אני מדברת?כאב.
כאב משנה אנשים.
trying to fight back

עם כל העלבה שננעצת בי,תמיד רציתי להשיב.
תמיד רציתי לומר מה שאני באמת חושבת מאחורי חוסר האכפתיות המזויף הזה.
תמיד רציתי להגיד משהו בחזרה.
תמיד רציתי להראות שגם בי יש כוח.
כל פעם..אבל אף פעם.
אחד הדברים שאני רוצה ביותר הוא להפסיק להבליג.


לכולם יש חלומות,גם לנו

O:
-לעשן למישהו בפרצוף.
-לחבק פנדה.
-לשבור למישהו בקבוק זכוכית על הראש.
-לצעוק 'f**k you' מחלון המכונית שלי.
-לצבוע את השיער בטורקיז,אדום,כחול,ירוק או כל צבע 'זוועתי' אחר.
-לחכות שמישהו מעולף יתעורר,לצרוח "בעיח" ולגרום לו להתעלף שוב.
-פירסינג בשפה.
-לחזור לאהוב את הלימודים,להפסיק להרגיש בודדה שם,פשוט להיות שוב עם חברותיי.
-לומר,לפחות פעם אחת,למישהו את כל מה שאני חושבת עליו בפנים.ולא להתחרט אח"כ.
-שיפסיקו לי לקרוא לי 'חיימוש' ו'כפרה'.
K:
-לנשק טגריס.
-לגרום לחבר שלי לעשות לעשות קעקוע של הפנים שלי.
-לצעוק משפט מהר האוורסט(ההר הגבוה בעולם).
-לשלוח הודעה מטורפת לאנושות דרך הטלוויזיה
-להגיע לפוסט 1000 בבלוג.
-לנעול קלסטרופובי בתוך שירותים.
-לצרוח באמצע קניון.
-לשחק מסירות על הירח עם אבטיח.
E:
-לא זמין-
M:
-לנצח את E באגרוף.
-לרסס גרפיתים בכל מקום אפשרי.
-להקים לתחייה את המתים.
-להכין את העוגה בעלת הכי הרבה שכבות.
-להכריח את K לטוס איתי לסיביר ולפגוש שם את בעיח.
-לשים סוף לערסים ולפאקצרחות.
-לשחק תופסת עם טיטאן.
our playlist

•Black Veil Brides
•Adam Lambert
•Demi Lovato
•Cimorelli
•Breaking Benjamin
•Three Days Grace
•Five Seconds Of Summer
•Bring Me The Horizon
•Sleeping With Sirens
קצת עידוד..

"I kissed the scars on her skin,I still think you're beautiful and I dont want to loose my best freind"
it allways makes me feel a little warm inside :3.
הזאבים של גרייס.

"הייתי רחם דולף מנופח בהבטחה של מודעות:היער הקפוא הרחק מאוחרי,הילדה על הנדנדה,צליל אצבעות על מיתרי מתכת.העתיד והעבר,שניהם יחד,שלג ואחר כך קיץ ואחר כך שוב שלג.קורי עכביש מנופצים של המוני צבעים,סדוקים בתוך הקור,עצבות אין קץ.'סם' אמרה הנערה 'סם'.היא הייתה עבר,הווה,עתיד.רציתי לענות,אבל הייתי שבור."
-"הזאבים של גרייס:רעד"-
our library

• לראות בעיניים עצומות
• האקדמיה לערפדים(1-4)
• תיכון לילה(1+2)
• 13 סיבות
• כמה טוב להיות פרח קיר
• הערפד האחרון
• יומני הערפד(2)
• חברות בפיג'מות
• קאתרין קרופילד:ציידת(1+2)
• קיקי סטרייק
• הבלוג של החיים שלי
• מלאך משמים(1)
• הפירמידה האדומה
• שומרי ההיסטוריה
• הזאבים של גרייס (1)
sad smile.

♥The saddest people smile the brightest♥
We all hide behind this crooked line,cause society assumes it means we're fine.
s.t.o.p.s.t.i.g.m.a

"את אימו ואת פריקית ואת גם רוסיה חננה שאוהבת דמויות יפניות ןמחפשת תשומת לב וחותכת את עצמה ורוצה להתאבד ואת מטומטמת ואת גם מדברת אנגלית ורוסית"
תפסיקו עם הסטיגמות.
harakiri

war is everywhere,its awful and painful but most of all,undinieble.
while love is hard to fined,its beatiful,but most of all,people find it hard to believe.
why?
the situation is scary:
plastic is believed to be cousing cancer in millions.
radiation levels are rising across the globe.
pollution from cities kills over 2 million people a year.
the last time when men lived in a world without war was 2925 BC.
there are 2 billion overweigths or obese people in the world,while 25,000 die of hunger every day.
and so much worse and more,somthing needs to be done here.it needs to be done by us.
we are deistroying ourselfs.so much death,but so little actual life.
dying loved

.You died crying"
.I held you
.You were safe
...You died
L♥ved"
American Horror Story // Tate -
It's going to return.
23/11/2014 16:39
cosmicBFF
סיפורים ללא פרקים
משיכה אחת במתג.
פעימת לב.
שאיפת אוויר.
הזיעה הקרה התקשתה על עורי כמעין שריון.
אך היה זה שריון של חולשה.
הכדור השתחל באיטיות מן הקנה, חותך את האויר בייבבה.
קולו צרם באוזניי.
קאפאתי במקומי ועצמתי את עיני.
אמרתי לעצמישזו רק משימה, 
שזה נועד לקרות,
שזה המחיר שצריך לשלם.
ש... ש... שאולי זה בסדר.
אולי ככה זה היה צריך להיגמר.
כן.
לא.
אולי.
למה.
לא.
לא?
לא!
אף מילה לא יכולה לכסות ולהסתיר תחתיה חיים שקטעו.
שנלקחו.
בגללי.
מכונת הרצח שאבה אותי לתוכה.
התעשייה הזו, שמרוויחה מיליונים על גופותיהם של אחרים.
צמרמורת עזה תקפה אותי, והדמעות חצבו דדרכן מבעד לעפעפי.
'הכסף, אני צריך אותו.' הצדקתי את עצמי במחשבותיי.
'החיים. הוא כבר לא יקבל אותם.' הדפתי את התירוץ העלוב.
מבטים, מבטים, מבטים...
הרגשתי אותם מכל עברי.
צורבים.
מנקבים בי חורים.
לא יכולתי לקום, לא יכולתי להתעורר, פשוט קרסתי.
באמצע הרחוב,
עם האקדח בידי.
-
אורות בית חולים מסנוורים הפצירו בי לפקוח את עיני.
עדר של אנשים זרים בחלוקים וכיסויים ראש, החופנים אזמלים בזרועותיהם, התנפלו עליי כעדר.
כפפת סיליקון עדינה הלמה במצחי, "אתה לא אמור להיות בהכרה!".
אך המשפט הזה רק עורר את חושיי.
הפציר בי להתאמץ ולראות.
בגניחה קטנטנה נעצתי את מפרקי ידי במיטת הטיפולים וניסיתי להתרומם,
אך הכפפה המתינה לי שוב.
"אתה רוצה למות?!"
רעדתי.
זו הייתה אחת הפעמים היחידות בהן באמת חשבתי על תשובה לפני שפלטתי אותה מפי.
ולפתע שלל הזכרונות מהיום שעבר החלו להלום בתודעתי, נשמתי נעתקה.
הרצח.
הצמא לכסף.
לא הכרתי את עצמי יותר,
לא רציתי להכיר את עצמי יותר.
ואז הבנתי ש..."כ-כ--ככ--כן".
הושטתי את ידי לאחד הכבלים ותלשתי אותו מגופי בצעקה רמה.
בעודי מרומם, הסטתי את עדר לבושי החלוקי רעולי הפנים מבליל ממפלג גופי העליון ששקדו עליו לפני מספר רגעים.
זינקתי מהמיטה ודחפתי את הדלת בכל כוחותיי.
ואז... אז פשוט רצתי.
לא הבנתי מה אני עושה, או למה, או איך.
העפתי מבט לעבר איברי הפנימיים-לשעבר, שהפכו לבליל בלתי מוסבר.
גוש מדמם ומחליא.
שעטתי במורד גרמי מדרגות אינסופיים, מסדרונות מפותלים, ודרך שלל חדרי ניתוח.
המקום הזה הריח כמו מוות.
וזה בדיוק מה שציפיתי ממנו, רק רציתי למות בחופשי.
לא רציתי להיות עוד אחד מהתגיות הקטנטנות האלה בחדר הגופות.
העונש הגיע לי, אבל לא ככה.
לבסוף נעצרתי מספר צעדים לפני דלת היציאה האחורית, לפתע הרגשתי...
בעצם, לא הרגשתי כלום.
ושם התרסקתי, 
רגע לפני החופש.
שם הם מצאו אותי,
רגע לפני החופש.
כל מה שאתם עושים... מכה בכם בחזרה.

עוד סיפור ללא פרקים, מקווה שתאהבו♥
שלכם,O
2 תגובות
when hope betrays
22/11/2014 15:48
cosmicBFF
סיפורים ללא פרקים
אחד אחרי השני.
באיטיות.
הסרתי את עליהם מהם.
קטנים, עדינים, חסרי אונים.
עליזים.
כן, מילת המפתח היא "עליזים".
רציתי זיכרון אחד קטן לפני שאכנס לשם.
רציתי עוד פיסת תקווה.
בשביל שאזכור, שעדיין יש עולם בחוץ.
בדיוק כמו שהיה שם קודם, ועטף אותי בזרועותיו.
כמו שנמצא כאן עכשיו, ואני נתלשת מתוכו.
ויהיה שם גם בהמשך.
הוא יחכה לי.
.
.
.
כבר עבר חודש.
30 ימים.
43829.1 דקות.
2592000 שניות.
באותו היום הזה, כשפקחתי את עיני, נשמתי נעתקה לפתע.
ידי רעדו.
צמרמורת אחזה בי.
גל קור הכה בי באחת.
לא הבנתי מה קורה, רק שאין זה טוב.
קפצתי מהמזרן הרעוע, 
צרימת המיטה קרעה את אור התוף שלי.
כאב ראש פתואי הכה בי, ואילו אני הכתי את ראשי בקיר הבטון.
מתחפרת עמוק בגומחה.
מקווה שההכחשה תפסיק את הכל.
נחלי דמעות עדינים וקטנטנים פילסו את דרכם לאורך לחיי.
זה לא מגיע לי.
אני בטוחה.
כל חיי חלפו עליי כקורבן,
וכך גם ייגמרו.
עם כל יום שחלף, רק שקעתי עמוק יותר.
השתקפותי ברסיסי המראה הצטמקה והחווירה כל פעם ופעם.
אני לא רוצה את זה.
לא ככה.
.
.
.
ואז זה הכה בי.
יום העזיבה.
היום האחרון.
העלים.
הבטחתי לעצמי שהם יהיו התקווה שלי.
אוויר חמוץ הכה בנחירי כשפקחתי את עיני.
כתמים כהים הטיחו בשדה ראייתי כשתרתי אחר העלים.
המינימליזם הקודר של הצינוק הטחוב צרב לי.
זחלתי לעבר המיטה,
הרמתי את המזרן.
ואז...
אז עיני חשכו.
העליזות הפכה לגוש קטנטן של ריקבון.
חפנתי את העלים בידי,
ופשוט נתתי לדמעות לזלוג.
ייבבתי בשקט.
התקווה דעכה, עלתה בתוהו.
ובאותו הרגע הבנתי שכנראה הכל באמת לא תלוי בנו,
ושהגורל כנראה קבוע מראש.
ושזה היה הרגע שלי.
הרגע שלי להתאדות.
הפשלתי את השרוול הסמרטוטי שלי,
ובעזרתו של אחד מקפיציי המזרן יצרתי חתך עמוק וארוך בפנים זרועי הימנית.
רך.
מעקצץ.
כל מילה אפשרית חוץ מכואב.
זה היה...
מנחם.
תחבתי את ציפורן אגודלי השמאלי לתוכו,
דחפתי אותו עמוק ככל יכולתי.
כששלפתי אותו משם...
כבר ראיתי את זה בבירור.
זוג עיניים בערו מתוך האפלה כל פעם שמצמצתי, 
"קחו אותי לגיהנום".
אייתתי על גבי קיר הבטון.
ולרגע אחד, 
פרשתי כנפיים.
לרגע אחד,
כבר לא הייתי צריכה לנשום יותר.
המרחק בין השאיפות הלך וגדל.
חצי שניה.
שניה.
שתיים.
שלוש.
ארבע.
חמש.
שש.


וזהו.
מסך עשן אפל נסק עלי באחת.
יד זוהרת נשלפה מתוכו,
מקלפת מעליי את עורי,
מוציאה אותי לחופשי.
לא מתתי.
אלא עזבתי.


הנה לכם עוד סיפור ללא פרקים.
מקווה שאהבתם.
שלכם, באהבה, O♥
2 תגובות
GODDAMMIT.
20/11/2014 20:08
cosmicBFF
יומני היקר..

אוי, אלוהים אדירים.

כמה עצבים אתם חושבים שניתן להכיל באדם אחד?

כן, האדם המדובר היא אני.

פשוט ישבתי על הספה, והבנתי עד כמה שכל השגרה המייסרת הזו צורבת לי.

התרוממתי במהרה והתחלתי לשאוג את כל אשר על ליבי,

הטחתי את שלל בעיותיי לעבר הקירות.

הבנתי כמה לחץ הדחקתי עם הזמן.

ידיי רועדות, לחיי בוערות ,ורידים בולטים בעייני.

אני לא מסוגלת יותר.

אני מרגישה שאני מתמוטטת.

מוזר איך אדם אחד יכול להסיט אותי מהמסלול, להוריד אותי מהפסים, בצורה כה משמעותית.

"מי האדם?" אתם שואלים?

טוב, אני לא אתן לכם לחכות יותר מדי.

זו דימיטריה.

ובדיעבד, אנחנו חברות.

היא נחמדה וחביבה, ותמיד נעים לי בחברתה.

אבל היא פשוט רגישה כל כך.

היא כל הזמן מנסה לגרום לי להגיד לה דברים קיטשיים וקלישאתיים,

 כמו סטריאוטיפ "החברות הכי טובות לנצח" מסרטים אמריקאיים עליזים יתר על המידה.

היא מנסה להיות חמודה.

מדברת בקול פיקטיבי, טוענת שהיא תינוק.

היא מנסה לעורר בי רגשות אשם.

בהדחקה בוטה של העובדה שאין לי שום דבר לשאת עליו את האשמה.

כל פעם שאני עושה משהו שחורג מגדרי "התמונה המושלמת" שיצרה לעצמה,

אני גוררת אחרי תגובה חריפה.

חריפה ביותר.

היא כופה את החברות שלה עליי.

את שיחות הטלפון המוגזמות שרובן שתיקה.

את ביקוריה בביתי.

אני לא יכולה לסבול את זה יותר.

כן, אני אדם קר.

כן, אני לא נשית במיוחד.

כן, אין לי עודפי ביטחון עצמי.

כן, אני לא מדברת על רגשות בקביעות.

כן, אני סרקסטית 99.9% מהזמן.

וכן, אני לא מתכוונת להשתנות.

זה מייאש אותי, ההתנהגות הזו.

כמו נטל עצום על גב שברירי.

הקרקע מתערערת תחת רגלי, ואני כבר לא ידעת אם אני אתנגד כשתשאב אותי אליה.


תודה על ההקשבה,

מחכה לתגובות.

שלכם, באהבה, O


4 תגובות
just. one. more. step
07/11/2014 15:10
cosmicBFF
סיפורים ללא פרקים
אני מרגישה את החתכים והצלקות המתפרסות על מפרקי ידי.
אני חשה בדימום הבוקע מפרקי רגלי.
חמים וסמיך,
כמו עצימת העיניים, בידיעה שכבר לא תתעורר.
זיעה קרה מכסה כל ס"מ בגופי.
הרוח האיטית והרכה מטיחה עצמה בי שוב ושוב,
כמתגרה.
רשת מאסיבית של ורידים קטנטנים ואדומים מכסה את עיני.
צלילי הגלים המתנפצים על צוקי החוף עוטפים אותי ומבטיחים לי שהכל יהיה בסדר.
אך זהו רק שקר מצופה סוכר שהתעקשתי למכור לעצמי פעם אחר פעם,
כולם כבר יודעים שמכאן אין דרך חזרה,
הם הספיקו לשכוח אותי.
אין לו חברה יותר,
אין לה ידידה הכי טובה,
אין להם אחות, ובת ודודה.
מבחינתם, אני כבר לא כאן.
הבית שלי, וכל חפצי נשרפו אתמול, והושלכו למקום לא נודע.
נותר לי רק עוד צעד אחד,
ואאמת את כל הדחקתם.
אתן למי המלח לכרסם דרך נחירי, לפלוש לעומקי הריאות שלי.
למלא את קנה הנשימה.
לחנוק אותי.

ידיים אכזריות מסיטות קצוות שיער מפני,
רגל עצומה דוחפת אותי במורד המדרון.
"זה הזמן שלך", לוחש קול לא ברור,
"הזמן לגעת באבדון".
בלי לחשוב על כך, אני לוקחת את נשימותיי האחרונות, 
את מבטי הסופיים בעולם,
ופורשת ידי על המים.
שוקעת לאט בתוכם.

כי זה מה שאת מקבלת, אם הם חושדים שאת מכשפה.
אני אמנם קורבן, אך הם בורים.
לא יודעים הם, שהמכשפות האמיתיות יודעות איך מתחמקים מחשד.

בימי הרנסאנס, תפס ציד המכשפות תאוצה רבה, כל חשד, אפילו קטנטן, היה מהווה עילה ל"מבחני מכשפות". היו אלה עינויים קטלניים, שבוססו על ההשערות של בני התקופה ההיא לגבי מכשפות. בכל אופן, אפילו אם הייתה יוצאת זכאית, הייתה מתה בתהליך. הנה לכם כמה מה"מבחנים":
1. הסברה הייתה שמכשפה צפה במים, כלומר, אם תושלך מצוק גבוה למים עמוקים עם רגליים וידיים קשורות, תצליח לצוף.
2. עוד סברה הייתה שלמכשפות יש נקודה מסויימת בגוף, שאם תידקר בה, לא יוסב לה כל נזק. בחיפוש אחר נקודה זו, נדקרה ה"מכשפה" אינספור פעמים בכל רחבי גופה.
3. עוד חשבו שמכשפה יכולה לצאת ממצבים מסוכנים ככל אשר יהיו, ה"בדיקה" לכך הייתה קשירה ושריפה על מוקד.


הנה לכם עוד סיפור ללא פרקים,
 שלכם, באהבה, O♥

6 תגובות
escape
03/11/2014 16:17
cosmicBFF
הרגעים האלה

אני רצה.

והגשם מלטף אותי בקלילות ועדינות,

צלקות קטנות של רוך.

אני קופצת בין השיחים, העלים חלקלקים על גב כפות ידי.

אני נענית לאתגר, אני מגבירה את המהירות.

משב הרוח הולם באוזניי,

ואני מתקפלת ופורצת בצחוק.

הפסקתי להילחם, הפסקתי לברוח, פשוט פרשתי את ידי לצדדים ונתתי לגשם לשטוף ממני את הנטל.

ולרגע אחד, הכול היה בסדר.

הייתי אני,

והיה החלום.

והפכנו לאותו האחד.

תחושה של אינסופיות, עכשיו אני יודעת למה הבחור בספר התכוון.

אני אהרוג בשביל התחושה הזו שנית




 זה לא קורה כל יום, אלא רק בימים מסוימים. לא כל יום אני יכולה להבחין בכך שזה עתיד להיות יום גרוע כבר מהשנייה הראשונה.

כמו למשל -נחשו מה?- היום.

העיפו אותי ואת K מההסעה, ואותי בלבד משיעור המתמטיקה (כי שכחתי דף שלא השתמשנו בו גם ככה "-_-).

חזרתי הביתה והשלכתי את עצמי על הספה.

קיוויתי שזה יהיה אתמול.


יש ימים שעוברים מהר מדי, ויש כאלה שפשוט לא נגמרים.

או שהמוח שלי משטה בי.

אני מושיטה את ידי מעבר לחלון, מנסה ללכוד את משב הרוח בין אצבעותיי, ולעולם לא לשחרר אותו.

אני רוצה לחיות את היום ההוא

שוב.

ושוב.

ושוב.



שלכם, באהבה, O

3>

2 תגובות
at least I died happy
30/10/2014 17:52
cosmicBFF
סיפורים ללא פרקים, dont worry be happy


אני צועדת באיטיות. בעצלתיים.

קצה השביל מעומעם, אפלה קרירה מטפסת לה מטה לאיטה ומאיימת לכסות את כל העולם בטלפייה .

אני צריכה להזדרז, אבל אני כבר לא יכולה.

אני במנוסה מהבוקר, כבר איבדתי את דרכי.

אני כבר לא יודעת לאן פני מועדות.

אני רק יודעת, שאם אפסיק לרוץ, אאבד את חיי.

עיגולים שחורים מכתימים את שדה ראייתי, אשר נקטע לשליש ע"י עפעפי העייפים.

מגפי הכבדים מותירים עקבות לחים על האדמה הקרירה,

ריח רענן, כזה שתמיד מגיע אחרי הגשם, עמד באוויר והקנה בי תחושה כוזבת של ביטחון.

הם כאן, מאחורי.

מלפני.

מימין ומשמאל.

אני לא יודעת מי הם, אך אני יודעת שהם שם.

במרחק ירייה.

במרחק נעיצת סכין.

במרחק הנחת ידיהם החסונות על כתפי.

במרחק של לפיתה מכרעת של גרוני.

גרוני בוער, זרועותיי מלאות חתכים מהזרדים שביניהם פילסתי את דרכי עוד בבוקר ורגלי לא יכולות לשאת זאת יותר.

דמעה עדינה על לחיי זולגת, ואני חושבת, "האם לוותר?".

חיש מהר נעצרתי, עיני פעורות, ואני מביטה מסביב.

"זה נגמר?"

מחשבה של רגע.

חיוך קטנטן מפלס דרכו אל פרצופי,

זיק של שמחה פורץ בין עישוני עיני,

ואני מתחילה לצחוק, מבפנים, כמו מטורפת.

צחוק מתגלגל ולא פוסק.

אני פורסת את יד לצדדים, ומדמיינת שאני יכולה לעוף...

ובדיוק ברגע זה, כדור אקדח מפלח את חזי.

כאב חד קוטע את הצחוק ואני קורסת על הקרקע הנוקשה.

לפחות מתתי מאושרת.


הנה לכם עוד סיפור ללא פרקים, קוראי היקרים.

תודה מראש.

שלכם תמיד, O.

3>


6 תגובות
Does it mean I'm a monster?
25/10/2014 13:03
cosmicBFF
בית ספר, יומני היקר.., סרטונים
תמיד הייתה בה הארסיות המסוימת הזו.
גם בחיוך הכי מאושר שלה.
והיא תמיד היתה מושלמת.
הרבה יותר מדי.
תמיד היו לה ציונים טובים.
תמיד היו הרבה אנשים סביבה.
וכמובן שתמיד היו האנשים שאמרו שהכובעים שפעם חבשתי בקביעות,
יראו עליה הרבה יותר טוב.
אולי כי היא גם תמיד נראתה הרבה יותר טוב.

אבל פתאום, בהדרגה, היא החלה להשתנות.
הארסיות שלה הלכה וגברה.
אליס סיפרה לי איך היא הייתה ביסודי.
לפני שנתיים.
על היחס שלה אל הכל ואל כולם.
היא חוזרת להיות מה שהיא הייתה.
מילים שבדיעבד אמורות להיות תמימות, נשמעות פוגעות כל כך כשהן יוצאות מהפה שלה.
עכשיו, אם היא תיגש לקבוצת אנשים גדולה,
כולם בהדרגה ייתפזרו ויישארו רק היא וK.
כי K היא היחידה שלא יכולה לראות את כל זה.
אולי ככה, על ידי זה שהיא מרחיקה אדם מחבריו, הילדה הזו משיגה בטחון עצמי.
או שאולי, הבטחון העצמי שלה כבר מרקיע שחקים והיא פשוט מנסה להוכיח משהו לכולם.

היא עולה לי על העצבים.

עבר זמן רב מאז ששנאתי מישהו ככה.

שתקתי כל כך הרבה ואני כבר לר מסוגלת יותר.

היא פאקינג משגעת אותי.

ביום חמישי, כיתתנו ביקרה ב'בית יד לבנים'. יצאנו להפסקה, והתיישבנו על עדנית אבן גדולה שעמדה לצד הדלת. דיברתי עם אליס ושני בנים אקראיים על משהו שכבר שכחתי. ואז היא הגיעה. היא החלה להגיד דברים מפגרים כרגיל, ולאחר מכן להתגונן בארסיות כרגיל.
"זה בדיוק מה שאת עשית, את יודעת"
פליטת פה בלתי נשלטת מבית היוצר של O.
"לא נכון, אני הרבה יותר טובה"
היא השיבה ונופפה בשיערה.
"את יודעת, אם את לא מודעת למעשים שלך, זו בעיה. לכי לטיפול."
המשכתי בחיוך.
ואף על פי שזה ממש לא היה גס, ובעצם יחסית חביב למה שרציתי להגיד,זה השתיק אותה לחלוטין. היא הביטה בי, קפואה. ראיתי את השפה שלה רועדת, היא לא ידעה מה לומר. ראיתי מה המילים שלי עשו לה.
אליס הסתובבה אליי וחייכה אליי חיוך רחב, 
"בדיוק" היא הצדיקה אותי.
והמשכנו בשיחה.
תוך כדי, ראיתי את הילדה הזו מתרחקת עם K, לא יודעת לאן. ממקומי שלי, היא נראתה על סף דמעות.

אבל יודעים מה? ממש לא היה לי אכפת.
בדרך כלל, דמעות מעוררות בי רגשות אשם.
אך כלפיה לא הנדתי עפעף.
היא יכלה להמשיך לשבת שם כל היום ולדמוע, 
אבל שמץ של אכפתיות אפילו לא היה מתחיל לבצבץ בתוכי.

אז... זה הופך אותי למפלצת?

סוף שבוע נעים ♥
שלכם תמיד, O
12 תגובות
סרטוןFive Finger Death Punch - 100 Ways To Ha...
Dont go.
19/10/2014 20:53
cosmicBFF
סרטונים, סיפורים ללא פרקים
לא יודעת איך הגעתי לשם, למבט החטוף בעיניו הריקות והקיא העולה בגרוני.
לידי הנחה על חזהו, שלא חשה אף פעימה.
להבנה.
להבנה שג'ס כבר לא יחזור.
להבנה שאני לבדי.

רגע אחד היו רק אח חמיחה ובוערת,
שמיכת פוך,
כוס גדולה של תה מהביל,
התחושה של הידיים שלו.
על הכתפיים שלי.
של קצב הנשימה שלו.
על עצמות הלחיים שלי.
של חום הגוף שלו.
על הצוואר שלי.
של האצבעות הארוכות שלו.
לופתות את כף היד הקרירה שלי.

היה ריח הקינמון התמידי, לא ריח המוות.

חלונות גדולים ואובליים ניצבו לכל אורך הקיר,
ומקצוותיהם השתלשלו וילונות כבדים.
מישהו הסיט אותם כך שיוכל להביט בסערה,
בעצים המטלטלים תחת העוצמה שלה.
אך הסערה כבר חלפה,
הגן מחוץ לוילה עמד דומם.
השמיים קדרו, רוח עדינה נישבה בנועם.
"היי, רוצה לצאת החוצה?" ג'ס הביט אליי,ניצוץ מוזר בעיניו.
"אממ.. כמובן" עניתי באגביות.

היו שם שאלה ותשובה,
לא אותו המשפט הבהול שלי -
"תתעורר!" 
"תתעורר!"
"תתעורר!"
"תתעורר!"
כך שוב ושוב, כמו תקליט שבור.
"אני אוהבת אותך ותמיד אהבתי, אל תשאיר אותי לבד!"
דמעה קטנה ואכזרית פילסה את דרכה במורד לחיי, התנשפתי בכבדות.
"ג'ס... תישאר" ייבבתי בעודי צונחת על חזהו הדומם.
לא היה זכר לנשמתו שאבדה.

הוא לפת את זרועי ומשך אותי לעבר הדלת.
הוא חייך חיוך רחב וגיחך לעברי כשדחף את הידית  וזינקנו שנינו החוצה.
הוא סחרר אותי לזרועותיו, ועטף אותי בחום גופו,
שיקעתי את מצחי בשקע כתפו, לא רציתי שהרגע הזה ייגמר.

חיבקתי את גופתו וגיככתי, בדיוק כמו שהוא עשה, ממש לפני כמה דקות.
החיוך הטלטל על צידו השני והוטבע בדמעות.
כשמישהו שאתה אוהב נפטר, אתה מזגזג בין תקווה והבנה זמן רב.
עד שאתה מסוגל להתחיל להדחיק.

טיפת גשם זעירה נחתה על ראשי, הוא דף אותה ונשק לי.
"בואי" הוא משך את ידי כשהתרסק על הדשא הרך.
הוא עטף אותי בזרועותיו, ונתנו לגשם לרדת עלינו.

זה היה יכול להיות אחד הרגעים שיכולנו לספר עליהם לנכדים כתשובה ל"למה דווקא אחד בשני?".
זה יכל להיות זיכרון יפהפה וחמים, שתמיד היינו יכולים לשחזר.
אבל זה כבר לא יהיה.

הוא הרים את ידיו למרחב האוויר ונופף בהן בכל מאודו, מנסה לתפוס טיפות גשם.
ג'ס הסיט את פניו לעברי וחייך, גם אני חייכתי.
הוא צחק וצחק וצחק, תחילה בנועם אך זה הדרדר למאין התקפים. עוויתות.
"ג'ס, אתה- - ?" הרמתי את גבי לעברו,
רציתי להגיד "בסדר".
אך הברק קטע אותי.

מכה ישירה.
לא ניתנה לו הזדמנות.
המוות קפץ לביקור מהיר ושב לדרכו, מותיר אחריו שערות גוף סומרות וגוף חסר חיים.
הוא טילטל את חיי בשבריר שניות, 
וקח גם הסתלק מהם.
בלי להגיד "שלום" בתחילה,
ובלי להגיד "להתראות" ... לאות סוף.


שוב שלום לכם XD
טוב, אז אם תהיתם מה לעזאזל עשיתי עם החיים שלי במהלך חופש סוכות, אז התשובה היא שלא הרבה.
התמכרתי לסדרה אחת בשם American Horror Story (אני ממש מקווה שאני לא לבד באובססיה שלי, ומישהו מכם גם צפה בזה).
הסיפור הזה נכתב איכשהו בהשראת הסדרה.
כשכתבתי אותו דמיינתי את ויולט וטייט.
אז הנה לכם עוד סיפור ללא פרקים, מקווה שאהבתם.
שלכם תמיד, O ♥


13 תגובות
סרטוןBring Me The Horizon - Don't Go - Lyrics...
true friends
11/10/2014 15:57
cosmicBFF
בית ספר, יומני היקר.., dont worry be hap
"A friend in need is a friend indeed"
מי שלא הבין, המשפט מדבר על כך שכשאתה ב"צרה" או זקוק למשהו, חברך תמיד יהיה שם לעזור/לתמוך/לתת עצות.
לא משנה מה, הוא תמיד יהיה שם, הוא אף פעם לא יוותר לך, הוא תמיד ירצה לעזור לך, תמיד יהיה לו אכפת ממך ^^
יש לי חברה שאני קוראת לה בבלוג איציק, אז חשבתי שהיא חברה אמיתית.. אבל היא אף פעם לא הייתה שם בשבילי..
יום אחד, רבתי עם מישהי מהכיתה ורציתי לספר לה, בזמן שסיפרתי לה, היא בכלל לא התייחסה אליי !
כשסיימתי לספר לה וחיכית לשמוע את מה שיש לה לאמר, היא שינתה נושא שקשור אלייה.
היא בכלל לא הקשיבה לי, היא בכלל לא אמרה לי מה יש לה לאמר, לא היה לה אכפת, לא היה לה את הרצון לעזור.
אני לעומת זאת תמיד הייתי שם בשבילה !
שנה שעברה בפורים, נקרעה לה הרצועה של החולצה. 
אני יצאתי מהכיתה רק בשביל לנסות לחבר לה, אני הרסתי משהו חד מהתיק שלי בשביל לחבר ה את הרצועה.
אני הייתי שם בשבילה, אבל היא לא.
אני יודעת שהן : K, E ו-O, הן חברות אמת.
הן תמיד יהיו שם בשבילי, ואני אהיה שם בשבילן.
לכן, כדאי לכם לראות מי החברים שלכם באמת, זה יהיה לטובתכם.
שלכם, M ^^
טוב לחזור.

1 תגובות
addicted
09/10/2014 11:32
cosmicBFF
סיפורים ללא פרקים, dont worry be happy
כל היום מתבוסס בראשי כתערובת של קולות וצבעים, ואז חושך. חור בתת-מודע. אני רק זוכרת את עצמי שעונה על משקוף החלון, אוחזת בידי את הגיטרה ופורטת על מיתריה המתכתיים, שצורבים באצבעותי מרוב הקור. ואז אני זוכרת רשרושים מאיזור המטבח, אני זוכרת שהשענתי את הגיטרה על אחת מהעדניות שהחרציות הקטנטנות בתוכה כנראה לא יפרחו שוב לעולם, אני זוכרת שמלמלתי "בדיוק כמוני..." כשעברה בי המחשבה הזו. לאחר מכן, הכל מתמוסס. בליל אינספי של תחושות והבזקים של אור. לאחר מכן, אני זוכרת את הקיא שעלה בראשי כשראיתי את אימי על רצפת המטבח. שיערה מכוסה בדם, חתכים ארוכים נפרשו לכל אורך רגליה, ופניה שפעם פשוט נראו עדינות, נראו באותו הרגע חסרות אונים. אני זוכרת איך חצבה בי ההבנה - הם כאן. גובי החסות כאן. "אמא!" אני זוכרת שצווחתי וכרעתי לפניה על הרצפה הקרה, "איך..זה..?" לפתתי בחוזקה את ידה השמאלית והחוותי לעבר שארית גופה. פרק ידה היה קפוא, לא יכולתי אפילו לחוש את הדופק. "זה..זה בסדר" אמא גנחה חלושות ונעזרה בי ובשרפרף הקטנטן שעמד לצידה כדי להתרומם. "ועכשיו, לכי מפה" היא אמרה במבט רציני, כפות ידיה מונחות על כתפיי "לא רוצה!" צווחתי, ונשכתי את שפתיי. וואו. אני ממש ילדה קטנה לפעמים. "לכי מפה כבר!" אימי נרגזה, וידיה, שקודם לכן הונחו על כתפי כדי לתמוך בי, עכשיו דחפו אותי על הכיריים. אני זוכרת את שביל הדם הקטנטן שזלג מהאצבע המורה שלי. "את אמנם מפגרת, אבל יש לזה גבול, לכי מפה כבר. את לא מבינה? פשוט לכי! את לא צריכה להיות כאן. את פשוט לא צריכה. תחזרי לארוחת ערב." אמא צווחה. אני זוכרת את נהרות הדם שזלגו מליבי באותו הרגע. "ל-ל-למה? תגידי לי למה." ייבבתי ונעצתי בה מבט קודר, "כי אני אמרתי לך." היא השיבה לי. קולה היה יבש ויציב. "אין לך בית ספר או משהו?" היא ירתה לעברי "עכשיו רק חמש בבוקר, אמא" עניתי בחוסר אונים וסובבתי את ידית הדלת. אחר כך כל מה שאני זוכרת הוא חושך. המולה בלתי פוסקת. רעשים וצבעים והבהובים וריחות ותחושות. וכאב. בעיקר כאב. אני זוכרת את הגג של דניאל. אני זוכרת את בדלי הסיגריות. ואז.. אז יש פשוט כלום. יש אפלה יורדת וממושכת ואז את אימי בוכה בחזית ביתינו השרוף. ומאז התמונה מתבהרת - החיבוק החם והאוהב של אבא שלי ושל אחי שכמעט וגרם לי לחשוב שהכל בסדר, אבל כמובן שידעתי עד כמה שזה רחוק מהמציאות. נותני החסות הגיעו עד כדי כך רחוק. אני לא מבינה איך הם לא רואים שאין לנו כלום. אני מפגרת, אחי גאון אבל נכה, אבא שלי מוכשר ביותר אבל שירה בפאבים תמורת פרוטות לא יכולה לעזור, ואמא שלי היא סיפור אחר. אחרי שדמעות החלו לחצוב בעיני כאשר אבא סיפר לי על אובדן הגיטרה, אמא פשוט ניגשה אליי ונתנה לי סטירה "וכשראית אותי גוססת היום בבוקר אפילו דמעה לא הוזלת, הא?! כפוית טובה! מטומטמת!" היא הטיחה בי. דווקא את הרגע הזה, את המריבה לרקע האפר של מה פעם היה ביתנו. "את.. את זו שגירשה אותי" שפתי רעדה והתחלתי להתרחק ממנה באיטיות "היא זו שגירשה אותי!" הגברתי את קולי, והחוותי בידי אל עבר כל דיירי הבניין-לשעבר שלנו, שהיו המומים מכך שנאלצו לשלם מחיר כה כבד בגלל המשפחה הלא יוצלחת הזו. "זאת היא! אתם לא רואים כמה שהיא משוגעת?!" עם כל צעד שלקחתי, רק התחלתי לבכות עוד יותר. צעקתי חזק יותר. בשלב מסויים, הבכי והצעקות הגבירו עד כדיי כך שכל מילה נשמעה כמו נהמה חסרת אונים של בעל חיים פצוע. ואז, לפתע, השכנה-לשעבר ממול -שחשוב לציין שהייתה בקשר נהדר עם אמא- הטיחה בי אגרוף עוצמתי. התרסקתי על האפר. "סתמי ת'ג'ורה שלך כבר! לאף אחד לא אכפת לא ממך ולא מהגיטרה שלך ולא מההפרעות השכליות שלך! יאללה יאללה אנחנו לא צריכים אותך פה." הייא צעקה לעברי בעודה מנסה לחורר את זרועי עם חרטום נעלה. הדמעות זלגו וזלגו ולא ידעתי מה לעשות. וכאן נפער עוד חור בזכרון שלי. ולמעשה, טוב שכך, לא? אני בהחלט יודעת שלא הייתי רוצה לזכור אף לא פרט אחד ממה שהמשיך להתרחש שם. ההבהובים הרגילים מרגיעים יותר. ככה יש לי אפשרות לשקר לעצמי קצת ולהאמין שיש סיכוי ששום דבר לא קרה. אז עכשיו אני ישובה על כיסא פלסטיק קטנטן לצד שולחן מסיבת התה של בנות דודתי. כן, ברחתי אלייה. כמה שאני אוהבת את הבית הקטנטן והחמים הזה. הוא ממוקם מקצה העיר ומחופה בשלל עצי ברוש בגובה עצום. גם כשהוא היה ריק וחשוך, תמיד שררה פה הרגשה של בית. לעזאזל, אחיות תאומות יכולות להיות כל כך שונות. חמימות מהסוג הזה עושה לי חשק עצום לטפס על הגדר, לעשן ולתור אחר כוכבים במבטי. כן, זה מה שאעשה. אבל לא לפני שאסיים פה, אז בוא נעשה את זה קצר. ובכן, פתק, אתה צריך להיות גאה. גאה מאוד. אתה עבודת בית הספר היחידה שאני עושה מאז תחילת החטיבה -התקופה ה"מופלאה" שבה ניסיתי להצטיין בכל מאודי כדי להראות לאמא שאני שווה משהו, אך בכל זאת לא היה לה אכפת- למעשה, המחנכת שלי גרמה לי לכתוב את הפתקים הללו. היא אמרה שלי שהיא רואה שאני שבורה ושי לי מה לפרוק, והיא יודעת שיש לי מחסומים, ושבגללם אני כנראה אף פעם לא אספר לאף אחד את כל הדברים האלה, ושהיא מבינה שזה מעיק עליי. אז היא נתנה לי צרור דפים, ואמרה לי לכתוב כל פעם שייכאב לי. אז הנה אני כאן, וכואב לי.


לא יודעת אם אתם זוכרים, אבל לפני די הרבה זמן פרסמתי סיפור בשם "addicted", ומשום מה, לפתע הגיח אליי משום מקום הרצון להמשיך
תודה ענקית לקוראים, מחכה לתגובות.
 שלכם,באהבה,O♥
שתהיה חופשה מדהימה ♥
 הפרק הראשון (כן,אני יודעת שכנראה הייתי צריכה לפרסם את הקישור בהתחלה, אבל שיהיה) - http://cosmicbff.bloger.co.il/111756/

4 תגובות
סרטוןStarset - Antigravity (audio)
the girl that walked away
03/10/2014 15:50
cosmicBFF
סיפורים ללא פרקים
היא בוכה תחת הגשם, הדמעות זולגות לאיטן.
כל כאב שחשה לרגע, נראה כאילו נמוג מתחתן.
היא בוכה תחת הגשם,כדי להרגיש שאיננה לבד,
כל יום אחר בודדה היא ניצבת,
כל יום אחר היא נרקבת בצד.
אך עכשיו, עכשיו זה אחרת, השמיים בוכים איתה.
וכל רעם וברק הם זעקה של כאב,
כל ברק ורעם הם סדק  בלב.
.
ברחוב שומם, לבדה היא פוסעת,
כל צעד  צורב לה כל כך, לאט לאט מקרטעת.
רגליה מלאות חתכים-חתכים,
אותן לא בודקים, רק את הורידים.
אם תופיע פתאום, בחולצה קצרצרה, כשידיה לבנות וצחורות,
לא יעלו בדעתם אפילו לרגע שרגליה כולן צלקות.
שואלים הם "היי,את בסדר?" רק כדי לצאת ידי חובה,
איך הסכין את עורה בלילות מלטפת, לא עברה בהם אפילו המחשבה.
.
היא פוסעת לבד בכביש אפל וחשוך,
כשאף אחד לא רואה, סוף סוף לא צריכה לזייף חיוך.
החושך אופף אותה בחום וחיבה,
בני אדם אף פעם לא שימשו לה לחברה.
מצמידה צעדיה לקו ההפרדה,
מדמניינת עכשיו שזה הוא גשר-אם תמעד היא עכשיו,
כלום כבר לא יעצור בעדה.
היא אוהבת לחוש את המוות קרוב,
מנופף בידו מקצה הרחוב.
מחכה המון שאת ידה בידו ייקח, ואל מקום רחוק יותר...
איתה לנצח ייברח.


הנה לכם עוד סוג-של-קטע-או-שיר-או-מה-שזה-לא-יהיה שכתבתי.
תודה גדולה לקוראים,
מחכה לתגובות.
שלכם,באהבה,O♥
הו,ועוד דבר,צום קל ומועיל לכל אלו מכם שצמים (:♥
גמר חתימה טובה לכל אלו מכם שמאמינים (: ♥
ושני-ימי-חופש שמחים,לכל אלה שכמוני:מבואסים כי אין טלוויזיה ולא יודעים לרכב על אופניים בשיט XD ♥
6 תגובות
some people wont ever care
29/09/2014 18:09
cosmicBFF
יומני היקר.., בית ספר
יהיו אנשים מסוימים בחיים,
שלא יהיה להם אכפת ממך.
אתה לא תעניין אותם,
ולא שום דבר הקשור בך.
והם לאו דווקא אנשים רעים,
הם יכולים להיות "נשמות טהורות".
הם יכולים להיות האנשים המדהימים ביותר שתפגש.
ולא משנה מה תעשה,
פשוט לא יהיה להם אכפת.
הם יכולים להיות נחמדים אלייך,
גם אם זו אמת וגם אם הם יעמידו פנים.
אבל בשעת אמת,
פשוט לא יהיה להם אכפת.
וגם אתה לא בהכרח אדם רע,
אתה יכול להיות יפהפה,אדיב ומוכשר,
אך בכל זאת,
לא יהיה להם אכפת.
היום K התרגזה משום מה,אני כבר לא זוכרת מה גרם לזה או איך בדיוק זה התרחש.אבל דווקא כן ידעתי שהרי מדובר בK:צריך לצעוק עליה ולנער את כתפיה,ואז היא תצא ממצב ה"אוי,אני עצובה כל כך כל כך כל כך" שלה,תתחיל לתקשר עם העולם,ותספר לי מה פשר העניין.אז זה מה שעשיתי,צעקתי עליה קצת.אך מרוב הלחץ שנקומימי ואליס הפעילו עליה מהצדדים,היא פנתה ללכת.אליס הלכה אחריה.אבל אני ידעתי שזו K,ולא צריך למהר אחריה.צריך לתת לה קצת מרחב במצבים כאלה.הבטתי מסביבי ,סופרת את הדקות לכך שאצטרך לרוץ אחר K,אך לפתע נקומימי התפרצה לשדה ראייתי.
"מה את עושה?!תסתמי.תפסיקי כבר"
ואז,בדרך אל K,היא פשוט המשיכה לחזור על אותה השורה:
"תפסיקי כבר."
"תפסיקי."
"תפסיקי."
"תפסיקי."
"תפסיקי."
"תפסיקי."
"תפסיקי."
אותה המילה,כמו הד בראשי.
האטתי את ההליכה שלי והותרתי לה לעוט לעבר K,שהייתה עסוקה בינתיים בלדבר עם אליס.
אחרי זמן מה שהיינו סביבה בקבוצה,נותרתי רק אני,והבנתי שהיא עצבנית מאוד,והחלטתי להותיר לה להירגע.שמתי פעמיי לעבר גרם המדרגות הקטן שעליו הותרתי את התיק שלי.נקומימי ואליס ישבו על המדרגה התחתונה.פתחתי את פי בשביל להגיד להן "היי" או משהו בסגנון,אבל אז כמעט התהפכתי עליהן(התיק שלי נח מדרגה אחת מעליהן ואני הייתי במדגרה מעליו)והתיק חבט בגבן בטעות,חיכיתי לתגובה,אך הן התעלמו לחלוטין "סליחה.." מלמלתי והסתלקתי לעבר הספריה.בדרכי לשם הבטתי אחורנית אליהן,אבל הן לא טרחו להסתובב.
אני לא יודעת אילו מסקנות להסיק מזה,
חוץ מזה שתמיד יהיו אנשים שפשוט לא יהיה להם אכפת.


שלכם,באהבה,O (:
12 תגובות
Depression,huh?
27/09/2014 11:05
cosmicBFF
בית ספר, יומני היקר.., dont worry be happy
ביום שלפני חופש ראש השנה,המחנכת שלנו(שאיכשהו הפכה לנחמדה מאוד מתחילת שנת הלימודים.למרות שהיא עדיין די פסיכית.)חילקה לכל אחד מעטפה לבנה,שבתוכה אינספור פתקים לבנים כמוהה.
אז הרעיון היה שכל אחד רושם את השם שלו על המעטפה,ומעביר אותה אחורה,שולף אחד מהפתקים של המעטפה שעבריה אליו,וכותב עליה ברכה לראש השנה.ככה שבסוף כל הסבב הזה,המעטפות של כל אחד חוזרות אליו עם 37 ברכות לתחילת השנה.
ולמרות שבסופו של דבר כל ברכה הייתה בערך "שנה טובה מ-***"(משקיענים גם מילאו את כל זה בטושים צבעוניים,ומשקיענים עוד יותר גם הוסיפו שם כמה מילים.)זה באמת היה נחמד מאוד.
המראה של המעטפה השמנמנה הזו גרם לי לחייך (:
.
וכן,אני די בטוחה שעכשיו אתם שואלים את עצמכם מה לעזאזל הקשר בין זה לבין דיכאון.
אז בואו נתחיל:
כל הפתקים היו באמת חמודים כמו שציפיתי,אבל אחד מהם היה:"תתחילי לצחוק כבר.אחרי כל הדיכאון".
דיכאון?
סליחה?
את בכלל מכירה אותי?
את בכלל נותנת חשיבות למה שיוצא מהפה שלך?
את בכלל מבינה מה את אומרת?
זה שאני לא תמיד שמחה להיות דחוסה בין 37 תלמידים די מעצבנים במשך 8 שעות כל יום,לא אומר שאני מדוכאת.
דיכאון זה כשאין לך כוח לשום דבר,
דיכאון זה כשאין לך כוח אפילו לנסות להעמיד פנים שיש לך כוח.
דיכאון זה כשכל דבר מתחיל לאבד משמעות.
דיכאון זה כשהיית חזק ליותר מדי זמן,והגעת לנקודת השבירה שלך.
דיכאון זה כשאתה כבר לא רוצה לקום בבוקר.
דיכאון זה כשאתה מרגיש שכל יום הוא בעצם אותו דבר,
דיכאון זה כשאתה לא רוצה לחיות את הזבל הזה שוב ושוב.

מה שמעצבן אותי בכל העניין,הוא שלפעמים אנחנו מדברים רק כדי למלא את חלל האוויר.
בלי לחשוב אפילו אילו שטויות יוצאות לנו מהפה.
הורג אותי כשאנשים מדברים כלכך הרבה על דברים שבכלל לא קשורים אליהם.
על דברים שהם אף פעם אפילו לא יצליחו להבין.
אה,ולמה המילה הזאת "דקרה" אותי כלכך?אין לי ממש מושג.אולי כי אני מפחדת להישאב לזה..אחרי שהייתי די קרובה.
שלכם,באהבה,O♥
6 תגובות
thank you
26/09/2014 19:23
cosmicBFF
יומני היקר.., dont worry be happy, בית ספר
אז סוף סוף.
אחרי זמן בלתי נספר שהמחשב שלי נח בפינה וחיכה לכך שהחדר שלי ייראה כמו חדר שוב ויחזור לצורתו המקורית,
זה קרה.
תודה לאל.
כל הזמן הרב הזה פינה לי די הרבה זמן לחשיבה ובהייה בקירות,ולשעות שביליתי בלובי של הספרייה כי הבית התפרק לחתיכות והייתי צריכה להכין שיעורים,אבל לא הכניסו אותי כי הייתי עם תיק.
פאקינג שיפוץ.
אז כן,בואו נתפקס על החשיבה שלי.
הבנתי עד כמה שהמקום הזה חשוב לי.
הבנתי עד כמה שהכתב שלי מחורבן (ניסיתי לכתוב על דפים בשלב מסויים).
הבנתי עד כמה שקשה לי להראות מה שאני כותב לאנשים אחרים(מעבר לעובדה שהם לא יבינו כלום מהכתב שלי בכל אופן).
והבנתי עד כמה שחוות דעת זו חשובה,וכאן היא הייתה די מובנת מאליו אבל בעצם היא ממש לא.
הבנתי עד כמה שאני זקוקה לאנשים שאני יכולה לגלגל להם פוסטים על גבי פוסטים,אבל הם בכל זאת יטרחו לקרוא.
אז תודה לכם,ותודה למקום הזה,שאף פעם לא הצלחתי להבין איזה חלק חשוב הוא בחיי.
וכמובן שתודה לכם,אלה שהופעים אותו לכלכך מיוחד ♥
אה,ואיך בבית הספר?
..
..
חרא.

שלכם,באהבה,כמו תמיד,O ♥



5 תגובות
Confused
26/08/2014 08:45
cosmicBFF
סיפורים ללא פרקים

שלוש דלתות. 
היא עברה אחת אחת בין הדלתות ופתחה אותן מבלי להכנס. סחור סחור היא עברה בינייהן עד שלבסוף החליטה לגשת לדלת השלישית, הכי שמאלית. 
היא עברה דרכה ונשאבה לתוך ערפל סמיך שהתחיל להקשות על ראייתה במהירות. ניפנופי ידיים לא עזרו, הערפל המשיך לחסום את דרכה אל האור, עד ש..... "חיכיתי לך "."נשארתי פה עומד עד שתבואי".היה זה קול שהגיע מלפנייה, אך היא לא זיהתה אותו ולא ראתה אותו בגלל הערפל. "מי אתה? ",שאלה בחשדנות. אין תשובה. 
עברו כמה דקות, הערפל התחיל להתפזר, והיא ראתה את האדם ששמעה את קולו. הוא היה גבוה ועורו היה בהיר. השיער הכהה והארוך שלו הסתיר מעט את עיניו הכהות.הוא לבד ג'ינס וחולצה שחורה מכופתרת והיה לו קולר שאליו מחוברת שרשרת כסופה שהתלתלה כל פעם שהוא זז. 
"אני לא מכירה אותך ",היא אמרה לבסוף. 
"את מכירה ועוד איך, יותר ממה שאת חושבת ",אמר הנער המוזר. 
היא ניסתה לברוח, אך כל פעם שניסתה לרוץ הגיעה לאותו המקום בדיוק, שם היא ראתה אותו מולה. 
"מה אתה רוצה ממני?!? ",היא שאלה בתוקפנות. 
"צריך למצוא את השלווה בתוכך".
"מהר".
"למה? ".היא באמת לא הבינה למה הוא מתכוון. 
"אני יודע שאת חושבת שאת לבד בעולם הזה, ואני ממש לא מבין למה את חושבת כך כשכל כך הרבה אנשים נמצאים סביבך ואת אפילו לא מבחינה בהם!.את לא מסוגלת להבין, את כל כך שקועה בסבל שלך שאת לא מבינה שאת גורמת לאחרים לסבול ",הוא אמר בתוקפנות. 
"על מה אתה מדבר? ",היא שאלה. 
"אני מדבר עלייך, אנה ".
כעת היא הייתה ממש מבולבלת.מאיפה הוא יודע את השם שלה?  מי הוא הנער הזה שטוען שהוא מכיר אותה? ולמה היא לא נבהלת ובורחת?  לפחות לא מנסה... .
"אני יודע שעברת הרבה דברים שגרמו לך להסגר בתוך הבועה הדיכאונית שלך ולפחד לצאת ממנה.בגלל זה לא שמת לב שהסכנה חלפה והדלת פתוחה בפנייך ".הנער התקרב אל אנה והצמיד אותה לעץ. הוא לקח את השרשרת הארוכה שהתחברה לקולר שעל צווארו והתחיל לקשור את אנה בשרשרת לעץ. 
"ככה הם חייך בבועה הזאת, חיים כמו בכלא, רק ש*לך* יש את המפתח לתא, אבל את לא מנסה לברוח ולצאת למקום טוב יותר ולשכוח את העבר ",הוא אמר. 
"אני לא יכולה ",היא המשיכה, "אני לא יכולה! אתה לא מבין את הפחד לצאת אחרי שהייתי שם כל כך הרבה זמן. מה יקרה אם אני אצא ושוב חיי יהיו גרועים כל כך?  כל כך שזה יגרום לי להכנס לבועה הדיכאונית עם עוד יותר דיכאון?",היא התחילה לומר. 
"אבל העולם שבחוץ מנסה להסביר לך שזה לא יקרה לך, ואת פשוט לא יודעת להקשיב....  .התשובה נמצאת מול העיניים שלך ואת לא מסתכלת, המפתח נמצא בידיים שלך ואת לא משתמשת בו. את לא לבד כמו שאת חושבת, תפנימי!",הפציר בה האיש המשונה. 
"מי אתה בכלל? ",שאלה אנה. 
"אני הקול שבלב שלך ".

אני יודעת שזה מעט לא מובן הסיפור הקצר שכתבתי... שמבוסס על משהו מציאותי שהפכתי אותו ודיי עשיתי אותו מסורבל ומסובך והפכתי לסיפור הזה. אנה לא מבוססת עליי, אלה על חברה,שכמובן לא קוראים לה אנה. 
שלכם, K


9 תגובות
חזרה
16/08/2014 09:38
cosmicBFF
היי.... 
הרבה השתנה לאחרונה, ואני אפילו לא יודעת איך לפתוח פוסט כראוי.הפסקתי לכתוב כאן לפני יותר מחצי שנה.עוד שלושה חודשים בערך אני כבר בת 14..... לא 12 כמו שהכרתם אותי,חלקכם,אלו שהכרתי פה ועוד כותבים... שזה ממש לא הרבה.
אני בספק אם הפוסט הזה מעניין כמו הפוסטים שלי פעם, אבל זה מה שיש עד שאני אמצא דברים מעניינים לכתוב עלייהם.

אני זוכרת את התקופה הזאת בבלוגר, שהרבה אנשים היו להוטים לפגוש אנשים מפה במציאות, אך הרבה אנשים היו נגד זה.לא הייתי באף צד, אבל האמת היא... שיותר הבנתי את אלו שהיו נגד הדבר.אנשים התחילו לכתוב פוסטים על מקום המגורים שלהם, לפרסם שם את המייל, ודרך המייל והתגובות לתכנן מפגש עם אנשים מפה .אבל איך שפגשתי את נועה(Suzan) וניקול(Nicole), זה סיפור אחר לגמרי ומורכב יותר.
הכל התחיל מזה שנועה התחילה לכתוב לנו הרבה במייל.... .בהתחלה O ענתה לה לרוב, אבל אז גם אני התחלתי לדבר איתה.שיכנעתי אותה לפתוח קיק, אפליקציה בה מתכתבים בלי צורך לדעת את מספר הפלפון... ודיברנו שם.... הרבה, כל יום, במשך תקופה ארוכה. נועה אמרה לי שגם ניקול, שלמדה איתה ביסודי עד לחופש הגדול הזה, רוצה לדבר איתנו גם... אך היא לא הסכימה לפתוח קיק, ולכן דיברנו בסקייפ.כמובן, מבלי להראות את עצמינו.
הגיע יום, בו שמעתי ש-E ונועה דיברו ביחד בסקייפ והראו את עצמן, ואני החלטתי שאני בוטחת בנועה, שאני יודעת שהיא אמיתית ושהיא נמצאת שם, וגם אנחנו דיברנו.היא ראתה אותי ואני אותה... למרות שגם לפני זה ידעתי איך היא נראת, בזכות תמונות באינסטגרם.
אבל... אנחנו ראינו אחת את השנייה, במציאות, רק אחרי כמה חודשים.
החלפנו מספרי פלפון, והוספתי את נועה לקבוצת אוטאקו בוואטסאפ... שם היא הכירה כמה בנות מהחטיבה שלי ושל O(שכחתי להזכיר שעברתי מבית הספר המיטונף שהייתי בו עם M ו-E ).ילדה אחת מהקבוצה עשתה מסיבת פיג'מות של אוטאקויים(מי שאוהב אנימה... תעדכנו ,אנשים -,-) והזמינה את נועה, שם פגשתי אותה לראשונה, ואף אחד חוץ מ-O לא ידע איך הכרנו את נועה באמת, ושזו הפע הראשונה בה אנחנו נפגשות.
הפעם השנייה בה נפגשנו הייתה במסיבת יום ההולדת ה-13 של E... .היה כיף.

אבל... עוד לא שמעתם על ניקול.
כשידעתי שנועה אמיתית, ידעתי בוודאות שגם ניקול. התחלנו לדבר יותר ויותר בסקייפ, ואז היא הכירה לי עוד חברה שלה בשם ניקול, שבסוף הסתבר שהיא חברה שלי מהחטיבה XD.  הגיע שלב בו ניקול נתנה לי את המספר שלה, וגם אותה הוספתי לקבוצה.דיברנו שם הרבה.
אותה פגשתי דווקא בכנס אנימה, ביומה קון, הכנס הראשון שלה והשני שלי.היה מאוד כחף לפגוש אותה... הרגשתי שאני מכירה אותה מלא זמן, וגם העיניים שלה יפות וזה לא הוגן!(כמעט תלשתי לה אותן כי אני רשע).

בקיצור, אני ... כנראה חזרתי.
(המשך בקרוב).
שלכם, K

אעאעאעאע סאו♥ 
קיריטו ואסונה לנצח.....

10 תגובות
the fallen
28/06/2014 14:39
cosmicBFF
סיפורים ללא פרקים
וצה...אחר נוצה...אחר נוצה.באיטיות מכוונת,כדי שיחוש בכאב עוד יותר,נתלשה כל נוצה מכנפיו.חתכים ארוכים ועמוקים נפרשו באיטיות לאורכי פניו התמימות.הקרות.עיניים כחולות שאיבדו מצבען,וכעת היו רק עוד שתי גולות קטנות ולבנות המתגלגלות על המדרכה..אט-אט...מרשות לעצמן להשתאות,להתענג על הרגע.טבילה מהנה ומרעננת בתוך שלולית צוננת של דם.צלקות מגלידות נחשפו על פרקי ידיו כשהאזיקים שוחררו בצליל נקישה עמום.שני פסים שחורים ועבים,שורת ורידים הנחצים לשניים,הצלקות הקיפו את ידיו כזוג צמידים.רק שהצמידים האלה...לא היו שיא האופנה.הוא הושלך על הפרקט הנוקשה בעוד אנחה חרישית נפלטת מפיו.הוא כבר הפסיק לנסות להשתחרר,הוא כבר הפסיק לבכות,הוא חדל לבזבז את כוחו על צרחות עמומות,כי ידע...חוץ מלהרעיד את חלל האוויר,הן לא יתרמו בדבר.רצונו היחיד היה שזה יגמר.ואתם יודעים למה הכוונה.הוא רק רצה שהמוות יקרע את גופו מרצף החיים המייגע הזה שתמיד דמה כי נקלע לתוכו בטעות.הוא רצה מנוחה.תנומה קטנה על משכבו..."בשלום".קול נפץ עז חתך את הדממה,דם השפריץ באחת וכיסה את אבני המרתף בשכבה עבה ועכורה של דמו הקריר.היו אלה כנפיו-או נכון לעכשיו-כבר לא.הסכין החדה הקיפה את שורשי עצמות כנפיו כבר במשך שעות,אך עד אז הכאב כבר הספיק להישחק,להישכח,אך באותו הרגע-הוא התפרץ בסערה ובישר על נוכחותו בקול רם ביותר.עצמות דקות וחדות בלטו מבעד לעורו הדקיק והקר,כתמי דם התייבשו על כפות ידיו הרועדות.היה זה דמו שלו,ריח ברזל מעורב בזיעה ואפר. רוחו הייתה פצע פתוח ומלא מלח.כאב וחוסר הבנה פעמו ברקותיו והחרישו אותו כמעט לחלוטין.גופו שכב והתייסר על רצפת המרתף כבר שעות,אך הרגע הזה...היה הכואב ביותר.הכאב היה מעורב בשמחה,בחוסר תחושה,בהבטחה קטנה שהפעם זה באמת ייגמר,שהגוף החלול וחסר התכלית הזה יקרוס מעליו וייתן לו לברוח."א..א..א..אני רו..רו..צ..ה כ..ב...ר פאקינ..ג.. למות..."לחישה חרישית ניסתה לפרום את החשיכה ולפרוץ את מסך העשן שהטילה עליה"ל..ל..ל..מה ל..ל...א יכ..כול..תם להת...ת..חיל יש..שר מהגרון?".עצמותיו מרוסקות,כנפיו אינן עוד,עיניו כרותות,וצלקות עבות מכסות את גופו,אך עדיין-הוא חי ונושם.ומקלל כל רגע."כי למלאכים..."צעדים כבדים ורמים התקרבו אליו בנחישות והרעידו את הרצפות,"כאלה כמוך"בעיטה בצלעות וצלילי ניפוץ"לא מגיע להישאר כאן.אין לכם שום זכות לחיות אם אתם לא ממלאים את רצונותינו.חיים נורמלים רצית?תיחנק.אתה הרכוש שלי,ילדון,ואתה חסר כל ערך..."אקדח נטען."רק רצינו לחיות!"הוא נעמד על רגליו הרועדות,הוא חש בדמו הנמרח על גבי הקיר שנשען עליו בעודו מנסה עלאזן את עצמו בעזרת הלבנים הקרות."יש לנו זכות לחופש.אנחנו לא רכוש.אף יצור על-טבעי הוא לא רכוש...אולי אתם טועים וחושבים שאתם היחידים כאן,בני האדם,אבל אנחנו ביניכם.מפחדים.מתחבאים.רק רצינו לחיות.אבל אי אפשר..כי אתם חושבים שאתם שולטים בהכל"הוא צעק בכל מאודו,גורלו היה ברור לו כשמש,היה ברור שלא יימשך,אך רק רצה להסביר לו על מה שעד כה לא העז לדבר.הוא התרסק על הרצפה,שיערו כיסה את פניו בעדינות ורוך"ת..ת..תירה כבר".הוא חזר לגמגם.נשימה אחרונה ו...ביי.                                                                                                                                                                                       
 
עוד סיפור ללא פרקים ^-^
מקווה שתאהבו!
וכרגיל,באהבה,O.
17 תגובות
---A random song by me---
17/06/2014 14:24
cosmicBFF
שירים
Let's find another lovely way to lose ourselves again...
I'm sorry dear,to let you down,
But I always knew that I'm bound to drown.
Soon I"ll send you my final letter,
Please forget about me later.
Tell yourself that I already died...
Just know a little thing-know that I tried.

)chorus(
I Wish I could escape this path ,
But dear,I'm trapped among the death.
Swear god theses chains won't ever let me go.
Show my smile,but hide my tears,
Tired of living like that for years.
Today I'll go.
And won't ever return.

I apologize,
I know I'm not perfection.
But even though,I am not an infection.
And I know it can annoy-that I always run away...
But did you even ask yourself,why I don't ever want to stay?
When it fucking cuts me off this deep,
It's just a secret I can't keep.
But yet...I have no one to share this with.

)chorus(
 I Wish I could escape this path,
But dear,I'm trapped among the death.
Swear god theses chains won't ever let me go.
Show my smile,but hide my tears,
Tired of living like that for years.
Today I'll go.
And won't ever return.

Soon,when I will be gone,don't cry a single tear
Cause I know it won't have happened if I have still been here.
"They Only Care If You're Pretty Or Dead",
This sentence is so wise.
Everyone turns their heads back...
When the victim suddenly dies.

)chorus(
I Wish I could escape this path,
But dear,I'm trapped among the death.
Swear god theses chains won't ever let me go.
Show my smile,but hide my tears,
Tired of living like that for years.
Today I'll go.
And won't ever return.

שיר שכתבתי באקראיות.
מקווה שאהבתם.
תודה גדולה לקוראים.
שלכם,באהבה,O.

8 תגובות
give me a lil' reason to go on.
04/06/2014 12:32
cosmicBFF
סיפורים ללא פרקים
"AND NOW I'M COMPLETELY SCREWED UP"
והעט הושלך על הרצפה.נשר ליתר דיוק.
הוא התגלגל מעט לימינו,כשל ברווח שבין אריחי הקרמיקה הקרירים,והותיר אחריו שובל דקיק של דיו.
איבדתי את ההשראה שלי.את המוזה.את הרצון.
אומנות לא עושים משמחה,אני יודע,אך למרות שאין בי אף לא שמץ של שמחה,אני גם לא חש כאב.
אני ריק.
גוף חלול וחסר תכלית שמהלך לו בין השאר,מנסה להשתלב ולמצוא מטרה.
אך החיים הללו הם רק אשליה,הגוף המזועזע הזה מושלך על הרצפה פעם אחר פעם.
תולה תקוות ריקניות,בדברים ריקניים,חולם חלומות בלתי אפשריים על דברים שלעולם לא יגיעו.
ובסוף,הוא מוצא את עצמו ריק טיפה יותר...
עוד קצת תכלית נשאבה מגופו.
אך למרות כמותה הזעירה של מה שכבר אין,מתווספות עוד תלנות רבות על היצור הזה.
ההורים.
העובדים.
הבוס.
האנשים האלה שפעם היו..נו,איך הם אמורים להיקרא בדיוק...חברים?
עוד ועוד דברים קורסים עליו ומנצפים את נשמתו השסועה קצת יותר...
ויותר...
ויותר...
כל אשליה על שפיות שתפרתי לעצמי אי פעם,נפרמה בגסות,כאילו בדרך אגב.
אין לזה קצה,אין לזה סוף.
רק שמשהו ימלא אותי.את התכלית השנויה במחלוקת שלי.
אפילו אם זה אומר שיפחלצו אותי ומה שימלא את וורידי יהיה חומר משמר.
 

אז...פשוט התחשק לי לכתוב.
מקווה שאהבתם גם את הסיפור הזה,
תודה גדולה לקוראים ♥
איך עברו עליכם החודשים האחרונים?
ואני עדיין כאן...שלכם תמיד ובאהבה,O ♥
12 תגובות
can you tell from the look in our eyes?
11/05/2014 16:46
cosmicBFF
dont worry be happy, סרטונים
CAN YOU TELL FROM THE LOOK IN OUR EYES?
WE'RE GOING NOWHERE
אפשר לומר שלשומקום,אבל אפשר לומר שלעבר אופל.
לעבר כאב לא ידוע.
קרים.
ריקים.
שמחה?יש בכלל מילה כזו?
אופל מסביבנו,עלטה כבדה.
מוות מצדידנו...גופות שוטטות דם.
הבעותיהן מלאות פחד ואימה...
או שעיניהן סגורות.
כשנספו ניסו לברוח לתוך החושך שנוצר בעיניהן כשעצמו אותן.
אך לא,החושך היה בעצם בתוכם.
הם נכשלו בבריחה.
מעדו בשביל המוביל החוצה.
אז אנחנו מנסים לברוח.
רצים עד איבוד תחושה,שועטים במהרה לעבר היציאה.
אבל לעזאזל,איפה היא?!
הדמעות מהעיניים מתייבשות על הפנים ורק גורמות לעור לשרוף פחות.
אז קחו סכין...והילחמו.
למען כל מה שאי פעם אהבתם,
למען כל מה שאי פעם היה שייך לכם.אבל נלקח באכזריות.
למען כל מה שאי פעם גרם לכם לחייך.
למען כל דבר שאי פעם הייתה לו משמעות בשבילכם.
אז חיוך על הפנים וקדימה...בואו ננסה לשרוד עוד יום.


אז הנה לכם עוד קטע שלי.
מקווה שאהבתם.
O


8 תגובות
סרטוןBring Me The Horizon - Shadow Moses FULL...
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 ... 35 36 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
Lama group

חיות בתוך הבועה שלנו, אלה אנחנו.
בבועה הזאת יש עולם, העולם שלנו.
אנחנו 'גרות' בעולם שלנו, הוא רק שלנו.
אנחנו ההוכחה לזה שחברות אמת קיימת.

לחבורה שלנו קוראים חבורת הלאמה(החיה "לאמה").
במקום לשחק באייפון כמו השאר,אנחנו משחקות במשחקי תפקידים.
במקום ללכת לקניות ביחד,אנחנו עורכות פיקניק ביחד.
כי אלה הן אנחנו:K,E,M,O.ארבעת החברות הכי טובות.
בלוג אחד, ארבע בנות

בלוג אחד, ארבע בנות, 1,000,001 סיפורים מטורפים.
קראו מתחת מה שכל אחת כתבה על עצמה :)
I'M O

היי.
לספר לכם עליי?טוב, אם אתם מתעקשים...XD
לא,אני לא מושלמת, אז מה?אני יודעת שזה מה שכולם רוצים שאהפך אליו. למין בובה, ברבי. שמייצגת בפני כולם את השאיפה אל הזוהר והיופי.
אבל זו לא אני...אני O. לא מושלמת, לא ברבי, לא מתחרטת על זה. לא רוצה להיות כזאת ; פרחה 'מקובלת' שחיה בפייסבוק, לובשת מכנסי סקיני שנקרעים על גופה וכל מה שמעניין אותה הוא אם נמרח לה האיפור. אני רוצה להיות אני. המוזרה הזאת, ה'פריקית', שכותבת כל זמן שהיא מסוגלת לנשום, צוחקת בקולי קולות, מכורה לאנימה ושומעת רוק. אף אחד לא ישנה אותי. לא ישבור אותי, את האישיות שלי. אני לא אשתנה, אף אחד לא יכול לגרום לי.
אני חולמת, מדמיינת והוזה, כי זו אני...כי אני אוהבת את זה. כי לשם אני בורחת, אל תוך חלומותי ותקוותי, אל העולם הדמיוני הזה, שהוא כל מה שאי פעם רציתי לקבל.
הלהקות האהובות עליי:
-black veil brides
-breaking benjamin
-three days grace
-bring me the horizon
//♥//
הסדרות האהובות עליי:
-Watamote
-Death Note
-American Horror Story (<- כל הפאקינג עונותתת 3:)
//♥//
הספרים האהובים עליי:
-כמה טוב להיות פרח קיר
-13 סיבות
this is me,M

אז כנראה שאני צריכה לספר לכם על עצמי,לכן למה אתם קוראים את זה?!
אני M. אני אוהבת אימואים אבל יותר אני אוהבת פריקית. אני במסעי להיותי פריקית. לפני שנתיים הייתי ילדה דיבילית. ניסיתי להיות פאקצה! אין לי מושג מה עלה לי לראש!! אבל עכשיו אני למדתי את הלקח שלי^^
המוזיקה זה האהבה שלי! אני אוהבת לשמוע מוזיקה בעיקר את cimorelli.
אני אוהבת רוק. בעיקר את: breaking benjamin and 3DG. אני אוהבת לצייר. ציור זו אחת הדרכים לבטא אותי. אי אפשר את זה להסביר..
אני אוהבת לכתוב. פשוט לכתוב. אני כותבת יומן שמביע את מה שאני מרגישה. מתי שאני מרגישה כאב אני רושמת שם. שמחה,אני רושמת שם. הכל.
אני עקשנית. אני יכולה להתוכח על משהו ובסוף אני לפעמים מנצחת.
אני יכולה להיות חוצפנית לפעמים.
אני אוהבת לעסוק בהתעמלות אומנותית. היה יום והיה לי מצב רוח הכי רע. באתי לחוג התעמלות והרגשתי הרבה יותר טוב ובהרבה!
החברות הכי טובות שלי זה הדבר הכי חשוב לי בעולם!! אני לא יודעת מה אני אעשה בלעדהם!
אז..
אני מקווה שהצלחתם ללמוד עליי מעט:)
תודה שקראתם:) שלכם, M
E:) ^_^

שלום לכם\ן כאן E ואני רוצה לספר לכם על עצמי:
יופי אני רואה שאף אחד לא מתנגד:)
אני בת 13.אני גבוה (כנראה),אני אוהבת לצייר ואני הולכת עם O, M, ו-K לחוג ציור. אני הולכת גם לחוג הוקי והייתי בטניס. אני מאוד מאוד אוהבת את , את Adam Lambert ,ואת BVB
החיה האהובה עלי היא סוס והצבע האהוב עלי הוא תכלת וטורקיז. יש לי חוש הומר ואני מחייכת הרבה כשאני מתביישת או כשמשהו משמח אותי,
אני לא מהטיפוסים האלה שכותבים הרבה ובמיוחד בבלוג ,אני לא קוראת הרבה אבל עם אני רואה ספר שאני אוהבת אני יכולה לקרוא אותו יותר מפעמים, אני מאוד אוהבת לשחות ולצלול, המקצוע שאני הכי שונאת הוא ספורט,והמקצועות האהובים עלי הם מדעים ורוסית, אני לא ממש עקשנית אבל אם אני רוצה אני יכולה להיות אחת כזאת:) אבל עדיין אני יותר חזקה מעקשנית
מקווה שלמדתם עלי קצת,
כי זאת מי שאני E ^_^ :) ^,^
My name is K' ♥

אני גינגית אוהבת חתולים וליפעמים אני יכולה להיות ממש מעצבנת, אך עם תכונה זאת נילוות תכונת הטוב לב.אני מאוד רגישה ואוהבת לעזור, ממש קשה לי לוותר על דברים אבל בישביל החברות הכי טובות שלי אני מוכנה לעשות זאת.אני בעלת דימיון פרוע ,אוהבת לצייר ומאוד אוהבת לכתוב,בימיוחד סיפורי פנטזיה והרפתקאות.אני אוהבת לשחק בסימס, לטייל, לשחות ולעשות ספורט.אני גמישה אבל לא כל-כך.אני אוהבת לבנות דברים יצירתיים ולפני שנתיים בניתי בית בובות גדול.אני אוהבת לשיר, לרקוד ולחכות מבטאים כמו:ערבית,אתיופית,צרפתית,רוסית ובריטית ולחכות קול של סנובית (אני לא כזאת).
אני מעריצה של Adam Lambert ושל BVB- Black Veil Brides.השירים שלהם מדהימים!.אני אוהבת מוזיקת רוק.מאוד אוהבת ערפדים, במיוחד ספרים עליהם.יש לי חיבה לא מוסברת לאימואים.אני ילדה מוזרה...
כי זאת מי שאני...K^-^
animels

בעלי חיים.תמיד הרגשתי הרגשתי אליהם קירבה מסוימת,לעיתים אני מעידפה אותם על בני אדם.למרות שטכנית,גם אנחנו חיות.
O-אובססיה לחתולים,יש לה חתול.בריטי.שמנמן וחמוד.
E-בשלוש מילים?סוסים.סוסים.הממ..עוד אחת?סוסים.
M-חיבה מיוחדת לכלבים,במיוחד לגזע הספאניאל האנגלי.היה לה פעם כלב,שכעת נח על משכבו בשלום.
K-פרוותיים!כל חיה רכה ונחמדה,אין לה הרבה העדפות מיוחדות.
כשלמילים הייתה משמעות

כשלמילים הייתה משמעות...
לא כל אחד היה 'חיים שלי'.
כשלמילם הייתה משמעות...
הן היו שונות אחת מהשניה,ולא כולן נגמרו ב 'וש'.
כשלמילים הייתה משמעות...
'כפרה' הייתה מישהי שבאמת חשובה לך.
כשלמילים הייתה משמעות...
חשבתם על מה אתם מדברים,ולא סתם פלטתם מילים.
כשלמילים הייתה משמעות...
הייתם מדברים עברית ולא 'ערסית'.
כשלמילים הייתה משמעות...
ידעתם אותה.
כשלמילים הייתה משמעות...
לא כל מי שעשתה משהו יפה הייתה 'מושלמת'.
כשלמילים הייתה משמעות...
'נשמה' הייתה מישהי קרובה אלייך,ולא 4 אותיות אקראיות.
כשלמילים הייתה משמעות...
אהבתי אותן....
FREE

אני אוהבת שהרוח נושבת,ופורעת את שערי כרצונה.
אני אוהבת להרגיש שאיני תלויה באף אחד.
אני אוהבת להרגיש שהעולם מונח על כף ידי.
לפעמים,אני רוצה לפרוש כנפיים ולעןף.
אני חושבת מה היה קורה,אם הייתי חיה.
אני אוהבת לחיות,פשוט לחיות,ולהנות מזה.
אני אוהבת להרגיש חופשיה.
יחד

יחד הכל אפשרי.יחד נעבור את זה.
"together we'll be something more then misery and demons burn...that feeing that we're fighting for!".
Stop.Bullying

תסתכל בעיניי,בעיניי הצלולות
אתה רואה שם רשע?
אתה רואה קור?
אתה רואה את נשמתי,
האם היא מכוסה בשחור?
פגעתי בהם?
העלבתי אותם?
השארתי פצעים בעומקי נשמתם?
תענה לבדך על כל השאלות,
תבין שלא מוצדק רצונם לגרום לי לבכות.

אז תפסיקו כבר,תפסיקו לפגוע...

"המילים הללו הכו בי חזק יותר מאשר כדורי האקדחים.חשבתי שהייתי מוכנה לשמוע אותן,אבל הן הכאיבו יותר ממה שתיארתי יוכלו להכאיב".
מילים הן כמו חיצים לוהטים,הנשלכים הישר אל תוך הנקודות הפגיעות והרגישות שלנו.ודבקות בהן.הכאב לא מרפה,מילים לא נשכחות אף פעם...מכות משאירות סימנים.צלקות.שהופכות להיות חלק מגופנו.גם הן לא עוברות.לא נשכחות.הנזק יישאר שם לעד...

אז הפסיקו...לפני שיהיה מאוחר.
colorfull

צבע....הוא משנה הכל....גורם לדף לבן ומשעמם להפוך לדבר מעניין...
לפעמים,כשאני משתעממת בשיעורים,אני רוצה לקחת פחית צבע ולהתיז אותה על כל העולם,אני מדמיינת את כולם מנסים להתחמק בהתחלה,אבל כשהצבע פוגע בהם,הם מתחילים להנות.
מכירים את הפרסומת של שוופס לימון,every thing is difrent with lemon?אז הגעתי למסקנה שevery thing is difrent with color.
צבעים מעלים חיוך,יכולים לשנות את מצב הרוח,מעלה חיוך,שמחה.צבעו את החיים שלכם בצבעי הקשת,תשמחו,תהנו,תאהבו את העולם הזה.הוא צבעוני.הוא נפלא.
Look In My Eyes

אתה מחפש את התשובות? אז תסתכל לתוך עיניי... והן יראו לך הכל.הן יראו לך את התשובות... לכל השאלות, הן יראו לך את המסתורין, הן יראו לך שהכל אפשרי ואתה מסוגל... ואז אתה תשקע בתוכן ותבין... שאתה יכול,אתה מסגול.כל אשר עליך לעשות הוא... לנסות.
שני צדדים לדבר.לכל דבר

לכל דבר,יש שני צדדים,תסתכלו על שניהם לפני שתסיקו מסקנות.

הצד השני של הכאב,תחושה שמוחיכה לך שאתה חי.

הצד השני של העצב,תחושה שעוזרת לנו להעריך את השמחה.

הצד השני של הפחד,תחושה שמראה שלכל אחד יש צדדים רגישים.

הצד השני של הכוח,תחושה שיכולה להשתלט עלייך בשניות ולעוור אותך.

הצד שני של הגאווה,תחושה שמראה לנו שאנחנו שווים משהו.

הצד השני של הקנאה,תחושה שיש ביכולתה לחסום ביטחון עצמי לא מרוסן.

הצד השני של הבדידות,תחושה שעוזרת לנו להכיר את עצמינו יותר טוב.
f***k you

לא מעניין אותי מה אתה חושב.
לא מעניין אותי שכולם שפוטים שלך.
לא מעניין אותי שאתה צוחק עלינו.
לא מעניין אותי שאתה מרכל עלינו.
לא מעניין אותי מה אתה עושה,אני לא שפוטה שלך.
לא מעניין שאתה חושב שאנחנו סתומות.
לא מעניין אותי חושב את עצמך למרות שאתה סתם חרא.

יודע מה?אתה לא מעניין אותי.פגעת בי,בנו,וזה עדיין נשאר.אבל עכשיו
I DONT GIVE A SHIT
קפוץ לי....
"now if we meet out on the street I wont be running scard i'll walk rigth up and put one finger in the air"

F**K YOU!
im a crazy one

מוזרה?
מודה באשמה.
מטורפת?
לא אשקר לכם.
חולנית?
עוד לא ראיתם כלום.
אתם יכולים לצחוק עליי,יש לכם רשות.
אתם יכולים לדבר עליי מאחורי גבי,גם את זה אני מרשה.
למה?כי אתם לא מעניינים אותי בשיט! כל הדברים האלה....אני אפילו לא שמה לב אליהם.
"נורמה"?סתם מילה מיותרת....
לצרוח ?
לצעוק?
להתפרע?
לצחוק?
אני קוראת לזה להיות אני.
אמיתית.
בלי מסכות.
השפיות שלי נעלמה מזמן....ויודעים מה?אני לא מתגעגעת.
the life are too short to be normal.
through my eyes

through my eyes....no.you cant look.
you cant know how i feel.
you cant know what i think.
you cant understed my behavior.
you cant get whats my mine.
you cant find what im hiding.
cus' its my eyes

through your eyes...no.you cant tell me what i see.
you cant tell me how i feel.
you cant tell me what i think.
you cant tell me the reasons of my behavior.
you cant know whats mine.
you cant reach what im hiding.
cus' its your eyes

i see what only i see.
you see youres.
i feel what i feel.
you feel youres.
i find what i hide.
you fined youres.

dont tell me the thing that only i can know.
dont think that you are a genius,
cus' youre not.
not in what comes to me.
only i can look through my eyes.dont you ever think that we see the same.
אם תגיד ש...

להסתיר.
לשקר.
להכחיש.
מרוב פחד,פחד ממה שיחשבו עלייך,
אם תגיד שאתה אוהב רוק ולא מזרחית.
אם תגיד שאתה אוהב לקרוא ולא לראות טלוויזיה.
אם תגיד שאתה אטאיסת ולא יהודי.
אם תגיד שאתה אוהב את ללמוד,ולא חושב על הברזה כל הזמן.
אם תגיד שאתה אוהב את החברים *שלך* ולא רוצה להיות מקובל.
אם תגיד שאתה לא כמו כולם.
just be you,dont hide it ♥
fallen angel.

if you are'nt normal,it does'nt mean you're stupid.do'nt let them make you think something eles.
מסתכלת עליהם מהצד,לא רוצה להיות כמוהם...לא רוצה להיות סתם עוד שכפול.רוצה להיות מיוחדת,שונה,רוצה להיות עצמי.
אני מדברת עם חלק מהפרחות שממלאות את כיתתי בהגזמה.ההיגיון שלנו שונה לחלוטין...הן צוחקות על הדברים החשובים לי ביותר.הקדוש בשבילן הוא מה שלא מזיז לי בשיט.

לא קשורה לפה בכלל,
אולי אני מלאך שנפל.
music to fiy away with

בזמן האחרון,אני מתחילה להתמכר...תוקעת את האוזניות באוזני ונותנת לחושיי להתערפל ולמחשבותיי לנדוד הרחק.כמה שאני אוהבת את ההתנקות והשלווה האלה,מנצלת כל הזדמנות שהיא להינשא הרחק עם המילים והמוזיקה.המוזיקה שלי.אני זוכרת כל מילה ומילה בשירים,שרה אותם לעצמי בשקט.מרחפת בעולמי כאשר המוזיקה מתנגנת ברקע וחושי אוזני מתחדדים מרגע לרגע בו האוזניות תקועות בתוכן.אני נהנת... .

מוזיקה היא דבר טוב לחיים, היא עוזרת להתגבר על קשיים,מרוממת את מצב הרוח,גורם לאנשים להזדהות עם המילים ולהבין שיש שמבינים אותם.אני אישית, לא מסוגלת בלי מוזיקה, ואם אתם מסוגלים... משהו לא בסדר בראש שלכם.
~rEaLiTy~

"אני לא פסימי,אני פשוט רואה את המציאות".
-טעות-
כל אחד רואה את המציאו והחיים בצורה אחרת.ויוצר אותם בהתאם למה שהוא רואה...אני פוקחת את עיני ורואה עולם צבעוני וזורח,מעורר צחוק ומעט מטופש.זו המציאות שלי,כך אני רואה רואה את העולם ואת החיים.
לכל אחד יש תפיסה שונה ואחרת.
פריקה.הפריקה שלי.

פריקה.
כתיבה היא פריקה.
ציור הוא פריקה.
שפיכה והוצאה של רגשות,כשטף גדול של מים זורמים.
שופכת את כל חששותי,פחדי,רגשותי,מחשבותי...כל מה שעובר וחולף עליי."חייב להספיק כל מה שפורק ת'זעם,כל מה שחלמנו פעם".לא יכולה יותר להחזיק בבטן,לא יכולה יותר לשמור בפנים.האצבעות כבר מקלידות בעצמן..היד אוחזת בעיפרון ומשהו לא נודע שולט עליי.עוד ועוד מילים נכתבות על הדף,צורות שונות ומרובות מופיעות להן לפתע על הדף הלבן שפעם היה ריק.
פריקה היא העזר והמשענת שלי.
ציור וכתיבה הם העזר והמשענת שלי.
I better be alone

"I better be alone then put you on a throne,and loose my faith in smoke and mirrose"
עדיף לי להיות לבד,
אם אתם סתם מתחזים.
אם האפשרות השניה היא להיות צבועה.
אם אתם סתם מנצלים אותי.
אם אני צריכה להתחנן לחברתכם.
אם אתם לא מקבלים אותי כפי שאני באמת.
loaded gun

זעם.
הוא נמצא בכולם,גם בתוכי.
אם תעירו אותו,תחזו בפיצוץ.
אני לא מתאפקת,אף פעם לא.
אין לי שום כוונה.
לא תוכלו לפוצץ אותי ברגע,
אני רגועה יותר משנראה לכם.
הזעם שנמצא בתוכי...
גם הוא חזק יותר משנראה לכם.
regret is worthless

אל תסתכלו לאחור.
חרטות הן חסרות משמעות.
עצב על זמן שעבר הוא בזבוז זמן מיותר.
תחיו בשביל היום,לא בשביל אתמול,מחר לא צריך להדאיג אתכם.
let it burn

sad?
let it burn.
afraid?
let it burn.
lost?
let it burn.
lonley?
let it burn.
broken?
let it burn.
f**k all,let it burn and be happy!
fear.

"האיש הזה חי בלי שאף אחד לא ישים לב,ומת באותה הדרך"
לפעמים,כשהבדידות חונקת אותי,עולה בראשי שאלה-
if i'll be gone-will you notice?
כה מפחיד אותי לחשוב שלא,שאוכל להימחק בלי שאף אחד ישים לב,להילקח הרחק בכיוון הרוח,ואף אחד לא יפנה ראשו לכיווני.
I could but I won't

"I could be mean
I could be angry
I could be fake
I could be stupid
You know I could be just like you"

הייתי יכולה..
הייתי יכולה לפגוע,להרוס,אך אני לא כמוך.
לא אעשה את זה בלי סיבה.
לא אגרום כאב לאנשים אקראיים הנקרים בדרכי,סתם מתוך שעמום.
לא כמו שאתה גרמת לי...
D/A/T/E

28/5/13
-------------------------------------
התאריך הזה,שבו הכל התחיל.
התאריך בו הקמנו את הבלוג.
-------------------------------------
so wellcome to the island of the misfit toys

~לחצו על התמונה~
אלו הרגשות שלי,די לחטט

תפסיקו עם זה!
תפסיקו לחטט.
תפסיקו להציק.
די כבר לדחוף את אפכם!
תבינו פעם אחת ולתמיד שאיני מציירת כדי שתראו את זה...
לא כדי שתעבירו ביקורת,
תשפטו,
תצפו.
לא!
אני מציירת כי ככה אני מרגישה,
כי זה מה שאני אוהבת,
כי זה מהנה ומשחרר אותי.
אז תפסיקו לנדנד,ותנו לי לצייר בשקט.
dont let yourself go

R.I.P
the unicorn that took away every dream and hope of yours into the grave with him.
remembr those times,when unicorns used to run between us,when no one was ashamed to be himself.
smoke and mirrors

המילים שלך לא שוות כלום,אם אין בהן כוונה.
ההבטחות שלך לא שוות כלום,אם לא תקיים אותן.
הכל זה סתם עשן ומראות,אשליה,ואנחנו נופלים בפח.אנחנו אלה שבוחרים ללכת שולל אחרי המילים המתוקות האלה,כאילו מתחננים שיתפוצצו לנו בפרצוף.מתחננים ל'דרך הקשה',שבה נלמד לא להאמין להכל...אחר כך כולם מאשימים אותם,את אלו ששיקרו.אך לא רואים שזו גם אשמתם,הם אלו שבחרו להאמין לזה,כמו פיתיון מכוון שזועק 'שקרו לי!פיגעו בי!בבקשה!'.האכזבה הזאת,שנוכלת בנו,אחרי שהכל נעשה מובן ונכון,היא ההרגשה המייסרת ביותר..כאילו נדחפת מענן גבוה ורך אל צינוק מחוספס וקשה...הנחיתה שווה ל'רענון' דף האינטרנט,מרעידה את כל המציאות וקובעת חוקים חדשים למשחק,מעלימה ב'קסם' את המציאות שבה חיית עד עכשיו.
ROCK bands.randomly

♥Black Veil Brides

♥Three Days Grace

♥Asking Alexandria

♥Breaking Benjamin

♥Avenged Sevenfold

♥Skillet

♥The Rasmus

♥Linkin Park

♥Sick Puppies

♥Lifehouse

♥Bring Me The Horizon

♥Pierce The Veil

♥Evensene

♥AFI

♥Alesana

♥All time low

♥Alter Bridge

♥Attila

♥Becca

♥Bless the fall

♥Bullet for my valentine

♥Coldplay

♥Crown the empire

♥Darkest Hour

♥D.R.U.G.S

♥Escape the fate

♥Fader Drive

♥Fade

♥Fall out boy

♥Falling in reverse

♥Fit for Rivals

♥Five Finget Death Punch

♥Follow my Lead

♥From First To Last

♥Green day

♥Hellyeah

♥I see stars

♥I The Mighty

♥In motions

♥It lives it breathes

♥Kids in glass houses

♥Lansdowne

♥Lower thean atlantis

♥Memphis May Fire

♥My chemical romance

♥Nirvana

♥ONE OK ROCK

♥Our last night

♥Panic at the disco

♥Papa roach

♥Paramore

♥Senses Fail

♥Sleeping with sirens

♥The killers

♥The nearly deads

♥The used

♥Tokio hotel

♥Tonight Alive

♥Upon This Dawning

♥You me at six

♥Young Guns