עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות

Hi.
Welcome.
--------------------------------------------
אנחנו ארבע בנות וכאן אנו מכונות לפי האות הראשונה של שמנו:K,E,M,O.
כן,אנחנו צעירות,רק כיתה ח',אבל בכל זאת,יש לנו מה לספר,יש לנו כישרון ויש לנו מטרה ושום דבר לא יפריד בינינו.
ברצוננו לחלוק כאן את חוויותינו ואכזבותינו.עליות ומורדות.דמעות וחיוכים.אנו נכתוב סיפורים,חומרים שיעוררו בראשכם מחשבה וכמובן על חיינו.
השם "cosmicBFF",בעצם אומר "חברות לא מהעולם הזה".לא נפרד לעולם, תמיד נישאר BFF, והבלוג זה מחזק את הקשר שלנו.
----------------------------------------
Have fun,we're all mad here...
----------------------------------------
ת.ת.ת (תקראו,תהנו,תגיבו)
חברים
minarutSnowcold bananainsaneDancerEmo Life
yuvalחסויDownBe Your Own Herome-***EmoGirl
SuzanHere To LoveBorn To Diegamer girlsmooth criminalThe rolling girl
#פיגלי_הורן ♥נערת הגורלLonely guyTeenagerמימיחולמת
❥AngelK❥איביturn wildLonelyGirlBig Mouthgirl
דניאלמישהי קטנהtimtamBlue Moonעוד מוזרה בעולםlife is sweet
The White TigerGhost Dogהסוכנת NTigerLily
נושאים
האימייל שלנו D: (:

comicBFF@walla.com
rise your voice

let them know you are here.that you'll fight.
smile!just damm smile

תחייכו.תנסו את זה,רק לרגע,עצמו את עיניכם ותתרכזו בכל הטוב שבחיים שלכם.עם כמה שהוא נראה רחוק,ואולי לא קיים.ועכשיו,תעקלו את זוויות פיכם כלפי מעלה.זה נקרא חיוך...נכון שאתם מרגישים יותר טוב?
החיוך גורר צחוק,הצחוק גורר שמחה,והשמחה גוררת שמחה אחרת.מעגל האופטימיות.מעגל האושר.
אז תחייכו,תשנו פרספקטיבה,אז קדימה!החיים יפים.
dont give up

"אילו רק היינו מאמינים בעצמנו, אילו היינו מאמינים בעצמנו, כפי שאנו מאמינים בפחדים שלנו, כישלון ועצב היו הופכים לעדות מוזיאונית, לעולם המחריד שפעם היה פה, והיו מעלים במתבונן בהם את התמיהה הזועקת, אותה מרגיש כל תייר המבקר כיום במרתפי האינקוויזיציה בספרד - לא יכול להיות שבאמת השתמשו בזה פעם."
אילו היינו מאמינים בעצמנו,ולא בפחדים.
אילו היינו מודעים לעוצמה שבנו,ולא לסכנות.
אילו היינו שוכחים את הפחד.
אילו היינו שוכחים את הקשיים.
היינו משגים כל דבר בקלות.
לא היינו קורסים תחת משקל הסכנות.
"אתה חזק יותר ממה שאתה נראה אמיץ יותר ממה שאתה מאמין וחכם יותר ממה שאתה חושב"
משפט מדהים של פו הדוב.משפט שאני אזכור לכל חיי.
אומנות

האומנות שבציור...
אנחנו הולכות לחוג ציור, מקום בו אנו שופכות את כישרוננו על דף, לאחר מכן על בד, שמוצא את עצמו תלוי על קיר ומסביבו אנשים שבוהים ומתפלאים.
לאחר מכן בבית, מציירות מחוץ לטווח החוג.מביעות רגשות, מוציאות את הדמיון לאור, על הדף הלבן.רוב הפעמים מעתיקות מתמונה, אך גם כן מהדמיון.

לדמיון אין סוף, וגם אם אתם לא מוכשרים ביותר בציור, כדאי לצייר.ציור זה משחרר וכיף.

בתמונה-ליל הכוכבים מאת ואן גוך.ציור שאני מאוד אוהבת
SIMS

SIMS הוא משחק מחשב מציאותי ביותר.יש בו את כל מה שיש בחיים האמיתיים +.אם בסימס שלכם אין את כל מה שיש בחיים אז לא קניתם את התוספות הרבות שקיימות לסימס.לסימס יש הרחבות רבות שמגדילות את מספר האפשרויות שלך.בסימס תוכלו לעצב את מראה הדמות שלכם,לעצב את הבית שלכם,לבחור את מקום העבודה שלכם ואת המשפחה שלכם.
יש 4 גרסיאות של הסימס-SIMS 1,SIMS 2,SIMS 3 AND SIMS 4.ׁׁ(אני ממליצה רק על 3 ו-4).רוצים לדעת עוד על הסימס? קראו את מה שכתבנו על המשחק בקטגוריית "SIMS".תהנו מהמשחק!
ערפדים

ערפדים, יצורי האל-מוות הכי מיוחדים,הכי מסקרנים.אנו בני האדם בחיים לא נבין אותם.רגישים לאור השמש, הם צמאים לדם.בעלי עור חיוור,ניבים חדים וארוכים ושפתיים אדומות מדם.בעלי יכולות תנוע מהירה(יכולים להגיע ממקום למקום במהירות).מתאפיינים בחושים החדים שלהם.כדי להפוך לערפד צריך שערפד אחר ינשוך אותך.ערפדים מעניינים ומיוחדים אך גם מסוכנים.
זכרונות

זיכרונות... מה כבר אפשר להגיד אליהם? טובים או רעים?
אני חושבת שזיכרון זה דבר טוב. הזיכרונות הטובים גורמים לנו לאהוב את החיים, והרעים... הם מלווים אותנו כל חיינו ומזהירים אותנו. זיכרונות רעים את סוג של אזהרה.
מה יותר יקר מהילדות? צריך לזכור אותה.את הפעם ההיא שנפלת לראשונה מנדנדה, וכשפסעת לעבר שער בית סיפרך הראשון, את היום בו נפלה לך שן, את הימים בהם חשבת שהכול הולך בקלות.עד שהגיע היום הזה.התבגרת, ואתה שונא את זה. מצטער שלא הערכת את הילדות.
To dream

לפעמים הייתי רוצה לחלום על העתיד... לגלות תשובות לשאלות רבות שלי דרך החלום.הייתי רוצה לחלום על דברים שאני רוצה שיקרו אך יודעת שבמציאות הם לא יקרו.הייתי רוצה לחלום חלומות שיסיבו לי אושר.חלומות שדרכם אני יבין איך עליי לפעול במצבים בהם אני לא יודעת איך... .

חלומות הם דבר קסום שלא ניתן להסבירו.

Just wonna dream...
A.N.I.M.E

אנימה הוא סגנון אנימציה יפני,מקור השם הוא המילה "אנימציה" ביפנית.
למרות התפיסה הנפוצה בארץ,סרטי אנימה הם לאו דווקא סרטי ילדים,ישנם סרטי אנימה לכל גיל(האמת שיש אנימה למבוגרים בלבד,שנקראת "האנטי").
יש סדרות אנימה רבות שרבים(O ו-K!!!) נוטים להתמכר אליהן, וכל פרק אשר משודר מסיב אושר גדול לצופיו(O ו-K!!!).
דמויות האנימה מאופיינות ביחס איברים לא פרופורציונלי,כגון:עיניים גדולות ואף ופה קטנים.כמו כן,האנימה מתאפיין גם ברקעיו ה,נקרא לזה,"מושקעים".
באנימה,העיניים הן הדבר העיקרי שמראה את רגשות הדמות.
Death note

מחברת המוות.סדרת האנימה הראשונה שלנו.סוחפת ומעניינת,ממגנטת למסך...הסוף הטרגי גרם לנו לבכות(ספוילר!).הדמויות בסדרה מצוירות בצורה יפה ומדויקת.לאורך הפרקים בסדרה זו שורר מתח קסום באוויר,אין פרק שבו אינך תוהה 'מה לעזאזל יהיה בהמשך?!'.

בסדרה זו מסופר על יאגמי ראיטו(יאגמי זה שם משפחה), תלמיד מצטיין בן 17 שמשתעמם בעולם הזה. כל יום אותו הדבר: חדשות על רצח ולימודים שבהם הוא אפילו לא מתאמץ כדי להצליח(אמרתי כבר שהוא תלמיד מצטיין?). יום אחד הוא מבחין מחלון כיתתו במחברת שחורה הנופלת על דשא החצר.על המחברת כתוב "Death note"('מחברת המוות'). ניתן להרוג אנשים כאשר כותבים את שמם במחברת וחושבים על הפנים של הבנאדם בראש(כשתיראו תבינו). באותו הזמן בעולם מקביל, עולם השינאיגמים, ריוק משתעמם ומפיל את מחברת המוות שלו לעולם האנושי. הוא מגיע אל ראיטו שמחזיק כעת במחברת המוות. ראיטו רוצה להפוך לאל בכך שימחק את כל הפושעים מהעולם, בעזרת מחברת המוות. אבל יש כאלה שמנסים לעצור אותו. ראיטו לא מוותר וחוכמתו מתגלה במהלך המלחמה נגד L. מי זה L? מה הוא רוצה בכלל? את זה תגלו אם תיצפו בסדרה "Death note".

לחצו על התמונה והיא תוביל אתכם לפוסט בו יש קישור לצפייה בסדרה.
מלאך ושטן

הם מעופפים משני צדדינו ואנו לא שמים לב אליהם... אך הם שמים לב לכל דבר בכם... ועושים את עבודם.המלאך מחליט מתי תבצע מעשים טובים, והשטן מחליט מתי תעשה מעשים רעים.כך יש איזון ברוע ובטוב שבכל אחד.
אני רואה את זה ככה-אנשים שהם רעים, סביר להניח שהמלאך שלהם עצלן... ואנשים טובים, סביר להניח שהמלאך שלהם עושה עבודה טובה ;).
מאלכים ושטנים הם יצורים מיסטיים שתמיד סיקרנו אותי.לא פעם אחת תהיתי אם מלאכים ושטנים אכן קיימים, והם הם משוטטים בינינו או נמצאים רק בגן עדן וגיהנום(גם על זה חשבתי... אני לא בטוחה שגן עדן וגיהנום קיימים).

הוא ריחף לו על שמי העולם בעדינות,נישכב על ענן והתחיל להיחלש
הוא ראה את האור, הוא ראה את האש
השטן התקרב וצחק לו מעט
הוא ריחף מסביב המלאך לאט...לאט
השטן נגע במלאך נגיעה קלה
המלאך אמר שלום ומת התמיאה
השטן הביט באפר שמהמלאך נישאר
ואמר:"חבל שלא יכולתי להשאיר אותך כאן... עכשיו הכל נגמר".
(*שיר קטן שכתבתי)
'אין מה לעשות עם זה'

'אין מה לעשות עם זה'
המשפט השנוא עליי.המשפט הכי מטומטם שנאמר אי פעם.
אין דבר כזה שאין דבר כזה,כל דבר ניתן לשינוי,חלק מהדברים פשוט דורשים יותר מאמץ,וחלקם פחות.אני שונאת שמוותרים על דברים,דברים שניתן להשיגם עם תשקיעו עוד קצת מאמץ.אל תוותרו,תמשיכו!
ניתן לחולל שינוי בכל תחום,בכל דבר,אולי זה נראה רחוק..אך זה אפשרי,אל תקבעו עובדות כה טיפשיות.
סטיגמות

אני בלונדינית אז אני חייבת להיות טיפשה?
אני סצנה אז אני חייבת לחפש תשומת לב?
אני אסיאתית אז אני חייבת להיות חכמה?
אני נראה כמו אמו אז אני חייב לחתוך את עצמי?
אני שחור אז אני חייב להיות דחוי?
אני בן אדם אז אני חייב להשפט...

כולנו שופטים אנשים אחרים.בני אדם לא חיים בלי לשפוט אחרים.וכששופטים אותי אני מובכת באיזה שהוא מקום בלב.אני לא אוהבת את זה, זה מזכיר לי את האמת.האמת היא שאני לפעמים ילדותית.האמת היא שאני פזיזה.האמת היא שאני מוזרה.האמת היא שאני בנאדם... אז אני צריכה להשפט...

זה פוגע, אבל אי אפשר למנוע את זה.
~K~
אל תפחדו מהפחד.

"פחד הרס יותר חלומות ממה שכישלון יהרוס אי פעם."
אל תתנו לפחד לשלוט בכם.
תשלטו אתם בפחד.
אל תתנו לו להתפרץ ולהחריב את החיים שלכם.
אל תפחדו מהפחד!
"somtimes,be afried gives you more strength than being fearless"
only if you get over it....
no hate

למה לשנוא?זה סתם בזבוז זמן,ועוד על אדם שהיית רוצה להכחיד מהעולם הזה.
וחוץ מזה,הרבה יותר כיף לצפות בו אוכל את עצמו,כי לך,ממש לא אכפת.
remember it...

"I just don’t really think about death. I know I’m gonna die one day, but if I can achieve all of my goals and live exactly the way I want to before then, I’ll have no regrets when I die"
חיים קצרים ומלאי עניין,חסרי זהירות ומחשבה,
הם מה שאני מעדיפה על פני חיים ארוכים,משעממים שמלאים בזהירות מופרזת,,עם מחשבה על כל צעד שאני מבצעת.
"life are too short to worry,and too long to wait''

JUST DARE!
"חיים ומוות ביד הלשון"

ביטוי ששמעתי לא מזמן, ביטוי אשר כל אחד צריך לדעת.
אל תשכחו... תחשבו לפני שאתם מוציאים משהו מהפה.
פיקחו עיניים!

העיניים שלי מראות לי את הטוב באנשים ואת הרע בהם,העיניים שלי מראות לי את אישיותם של האנשים,העיניים שלי מראות לי את מקום הסכנה ואת המקום הבטוחים לי... העיניים שלי הן אני,בעיניים שלי רואים אותי... רואים מי אני ואיזה אדם אני.

בעיניי אני רואה צבעים שמאירים את העולם בו אני נמצאת,בזכות עיניי אני נהנת מהיופי שבעולם.בלי עיניי לא יכולתי להלהב מדברים יפים,או לקבוע מה יפה ומה לא, לדעתי.

בלי עיניי לא יכולתי לראות את טעויותי בציורים שלי, ובלי עיניי לא יכולתי לעצב תמונות,בלי עיניי לא יכולתי לרקוד איך שזצריך,בלי עיניי לא יכולתי לעשות עוד הרבה דברים...

אך החשוב מכל הוא שבלי עיניי... הייתי ריקה,בלי עיניי... אני לא אני.
wrong place.wrong time

"שכבתי על גבי כשחולצתי סופגת לחות תחתי ועלי דשא דוקרים את עור זרועותי החשוף.הירח ממעל היה רק סהר דק,חיוך מוטה על צידו.מלבד רעם מרוחק,הכל היה שקט מסביב.מצמצתי בעיני כמה פעמים ברצף,כדי להמריץ את עיני למהר ולהסתגל לאור הזעום.כשהפניתי את ראשי הצידה הבחנתי בזרדים מעוקלים ,מסודרים באופן סימטרי,שביצבצו מהדשא לידי.התיישבתי באיטיות.לא הצלחתי להתיק את עיני משני העיגולים השחורים שבהו בי מכל ערימת הזרדים המעוקלים.מוחי התאמץ לזהות את המראה המוכר.ואז,בהבלחה מבעיתה של הבנה,ידעתי.שכבתי ליד גולגלות אדם."
-מלאך משמים 1,פרק 24-
מוזה

מוזה,
השראה,
תמיד הצטיירה בראשי כנערה צעירה,"טינאייג'רית".
עיניה דומות לזוג חורים שחורים,שילוב מהפנט של שחור ואפור.
על גופה לבוש ברדס ג'ינס מעט מרושל.
מרגליה משתלשלים זוג מגפיים אפורים מרופטים מעט.
מצווארה משתלשלת שרשרת כסף עדינה וכמעט לא מורגשת,עליה תליון קטנטן של פרפר הבוהק וכמעט משתלב עם גוון עורה הצחור.
שיערה מתמשך לכל אורך גופה הדקיק ומכסה כמעט את כולו.

one more thing...

the most importunate thing is to stay alive...the rest does'nt metter.
מוטו!

1."smile!you are beutiful".
2.you can't get to the top by sitting on you'r bottom.
3."אקונה מטאטא".
4."dont worry-be happy!".
5.they dont worth you tears,just smile them away.
6."the life are to short to be normal".
5."הדרך הכי טובה לשמור על שפיות היא להשתגע".
6."Being normal, what's that? That's a setting on a washing machine, no one wants to be that."
7."live the life you love-love the life you live"
8."לחיות הוא אחד הדברים הנדירים ביותר, רוב האנשים פשוט קיימים.
9."וום-וום לך מכאן"
the best things ever!

הדברים האהובים עליי ביותר,שעוזרים לי להמשיך לרצות לנשום.
• חתולים 3:
• מוזיקה ^^
• ספרים 3:
• ^^KEMO
• כתיבה♥
• ציור♥
• צחוק♥
• קור^^
• הליכה בגשם בלי מטריה^^
• תה 3:
• שינה 3:
• דימיונות והזיות♥
• hugs ^^
• אנימה♥
• קריאה של דברים ישנים וסתומים שכתבתי♥
• teddy bears ^^
• האנשים המדהימים שפגשתי באתר הזה,ואכפת הם מאיתנו עד כדי כך שהם מוכנים לבזבז את הזמן שלהם כדי לקרוא את מאות הפוסטים שאנחנו כותבות כל יום :) :) :)
think a little

when you want to say somting,
when you want to hurt someone,
when you want to love someone,
when you want to give up,
when you are on the edge of nothing,
when you are lost,
when you are furious ,
when you can't think,
YOUR BRAIN CAN BE USEFUL
it'll change you

הוא מחשל,
הוא שורף,
הוא שובר,
הוא משאיר צלקות,
הוא מקשה,
הוא מבלבל,
הוא מייאש,
הוא לוקח כל תקווה
ולעיתים אף קובר.
יודעים על מה אני מדברת?כאב.
כאב משנה אנשים.
trying to fight back

עם כל העלבה שננעצת בי,תמיד רציתי להשיב.
תמיד רציתי לומר מה שאני באמת חושבת מאחורי חוסר האכפתיות המזויף הזה.
תמיד רציתי להגיד משהו בחזרה.
תמיד רציתי להראות שגם בי יש כוח.
כל פעם..אבל אף פעם.
אחד הדברים שאני רוצה ביותר הוא להפסיק להבליג.


לכולם יש חלומות,גם לנו

O:
-לעשן למישהו בפרצוף.
-לחבק פנדה.
-לשבור למישהו בקבוק זכוכית על הראש.
-לצעוק 'f**k you' מחלון המכונית שלי.
-לצבוע את השיער בטורקיז,אדום,כחול,ירוק או כל צבע 'זוועתי' אחר.
-לחכות שמישהו מעולף יתעורר,לצרוח "בעיח" ולגרום לו להתעלף שוב.
-פירסינג בשפה.
-לחזור לאהוב את הלימודים,להפסיק להרגיש בודדה שם,פשוט להיות שוב עם חברותיי.
-לומר,לפחות פעם אחת,למישהו את כל מה שאני חושבת עליו בפנים.ולא להתחרט אח"כ.
-שיפסיקו לי לקרוא לי 'חיימוש' ו'כפרה'.
K:
-לנשק טגריס.
-לגרום לחבר שלי לעשות לעשות קעקוע של הפנים שלי.
-לצעוק משפט מהר האוורסט(ההר הגבוה בעולם).
-לשלוח הודעה מטורפת לאנושות דרך הטלוויזיה
-להגיע לפוסט 1000 בבלוג.
-לנעול קלסטרופובי בתוך שירותים.
-לצרוח באמצע קניון.
-לשחק מסירות על הירח עם אבטיח.
E:
-לא זמין-
M:
-לנצח את E באגרוף.
-לרסס גרפיתים בכל מקום אפשרי.
-להקים לתחייה את המתים.
-להכין את העוגה בעלת הכי הרבה שכבות.
-להכריח את K לטוס איתי לסיביר ולפגוש שם את בעיח.
-לשים סוף לערסים ולפאקצרחות.
-לשחק תופסת עם טיטאן.
our playlist

•Black Veil Brides
•Adam Lambert
•Demi Lovato
•Cimorelli
•Breaking Benjamin
•Three Days Grace
•Five Seconds Of Summer
•Bring Me The Horizon
•Sleeping With Sirens
קצת עידוד..

"I kissed the scars on her skin,I still think you're beautiful and I dont want to loose my best freind"
it allways makes me feel a little warm inside :3.
הזאבים של גרייס.

"הייתי רחם דולף מנופח בהבטחה של מודעות:היער הקפוא הרחק מאוחרי,הילדה על הנדנדה,צליל אצבעות על מיתרי מתכת.העתיד והעבר,שניהם יחד,שלג ואחר כך קיץ ואחר כך שוב שלג.קורי עכביש מנופצים של המוני צבעים,סדוקים בתוך הקור,עצבות אין קץ.'סם' אמרה הנערה 'סם'.היא הייתה עבר,הווה,עתיד.רציתי לענות,אבל הייתי שבור."
-"הזאבים של גרייס:רעד"-
our library

• לראות בעיניים עצומות
• האקדמיה לערפדים(1-4)
• תיכון לילה(1+2)
• 13 סיבות
• כמה טוב להיות פרח קיר
• הערפד האחרון
• יומני הערפד(2)
• חברות בפיג'מות
• קאתרין קרופילד:ציידת(1+2)
• קיקי סטרייק
• הבלוג של החיים שלי
• מלאך משמים(1)
• הפירמידה האדומה
• שומרי ההיסטוריה
• הזאבים של גרייס (1)
sad smile.

♥The saddest people smile the brightest♥
We all hide behind this crooked line,cause society assumes it means we're fine.
s.t.o.p.s.t.i.g.m.a

"את אימו ואת פריקית ואת גם רוסיה חננה שאוהבת דמויות יפניות ןמחפשת תשומת לב וחותכת את עצמה ורוצה להתאבד ואת מטומטמת ואת גם מדברת אנגלית ורוסית"
תפסיקו עם הסטיגמות.
harakiri

war is everywhere,its awful and painful but most of all,undinieble.
while love is hard to fined,its beatiful,but most of all,people find it hard to believe.
why?
the situation is scary:
plastic is believed to be cousing cancer in millions.
radiation levels are rising across the globe.
pollution from cities kills over 2 million people a year.
the last time when men lived in a world without war was 2925 BC.
there are 2 billion overweigths or obese people in the world,while 25,000 die of hunger every day.
and so much worse and more,somthing needs to be done here.it needs to be done by us.
we are deistroying ourselfs.so much death,but so little actual life.
dying loved

.You died crying"
.I held you
.You were safe
...You died
L♥ved"
American Horror Story // Tate -
safefty pin

לפני התהליך, במבט הראשוני, החלק הבולט הוא הארוך ביותר, החד ביותר, המסוכן ביותר.
במהלך התהליך, נראה החלק בו נתפסת הקצר ביותר, ונחשפת חולשתו.
אך בסוף התהליך, מובן ששני הצדדים שווים.
ובדיעבד, במבט מהצד, מובן עד כמה פשוט זה היה, ועד כמה טיפשי היה הפחד להידקר.
מצאתי את החיים בסיכת ביטחון.
Dead and Gone - chapter 4
30/03/2015 11:19
cosmicBFF
dead and gone

עד לעצם היום הזה, אין זה ברור, מה ניסיתי בעצם להשיג שם, לאן ניסיתי להגיע, מה חשבתי שיקרה. יש סיכוי שבשיא הרצינות העליתי בדעתי שמנערה מעט מעורערת, אך שבורה לחלוטין, אהפוך למעין סמל עילאי? לגיבורה? בכל אופן, תהיה אשר תהיה האשליה שבלעה אותי באותו יום, היא התנפצה לי בפרצוף, בצורה הגסה ביותר שיכולה להיות.

בו ברגע הנחיתה מטה מן המרזב, על גבי המדשאה המיובשת, החלתי לרוץ. בלי אף לא שניה של עצירה ומחשבה, פשוט עטתי אל תוך החשיכה. מנסה להתמזג בה, להתאדות. המחשבה על החלוק הבוהק שלי בולט מתוך אורותיה העמומים של חצר בית החולים טלטלה אותי בזרמים של פחד מאין כמוהו, רק האצתי יותר. ויותר. ויותר. בשלב מסוים, כל פרטי הרקע; פנסי התאורה(גם הכבויים, גם הדלוקים וגם המתלבטים), השיחים, העצים, התריסים הרופפים מצדי חלונות שהכילו פרצופי המומים מלאי אימה על רקע קירות מצהיבים וסדוקים; התמזגו אחד עם השני, נבלעו, נלעסו והפכו לעיסה מסתורית ועכורה שכיסתה את כל שדה ראייתי במלואו. מהירותי הייתה מרהיבה. אז אולי במובן מסוים דווקא כן הגשמתי חלום. מימים ימימה, אפילו בימי הכנסייה, תמיד בהיתי בכמיהה בתחרויות ריצה. אך הורי דאגו לטפח ולהעשיר דווקא את חוסר הביטחון שלי, ולא את יכולותיי הספורטיביות שהיו יכולות להיות קיימות. ובהשקעה רבה, כל פעם ופעם שנתתי לעצמי מקום לפזול לכיוונן של חנויות ספורט, ביזו אותי בהשקעה רבה ועקרו את החלום שלי מהשורש. הריצה הזו נתנה לילדה החביבה והתמימה שהייתי פעם וכעת טמונה עמוק - עמוק במרתפי מוחי, תחת שכבת אבק עבה, סיבה לחייך ולהציג את שיני החלב שלה לרווחה. אך בעוד האופוריה סירבה לשחרר אחיזה מגופי, מסגרת הזהב הנוצצת הזו התפוררה אל מול עיני העצומות. שערותי כמעט סמרו,כשגיליתי שבאמת התמזגתי עם החושך. לא יכולתי לראות דבר. האוויר היה חם וסמיך ונדבק לעורי בשכבת זיעה מעיקה ומאיימת, מרמזת שאני כאן לבד. ושאין לי דרך החוצה. ניערתי את איברי בפראות, מתפללת אף למראה אצבעותיי הגדומות, לחבורות שריצפו את רגלי. רגלי, שכשלו אחרי כדקה. זרם חשמלי עבר בהן ורק קיבע אותן לקרקע בעוצמה רבה יותר ויותר. עם כמה שהתוכנית שלי דמתה גאונית בתא בית החולים המרופד והחם, היא הפכה בזויה בתכלית בעודי שרויה בגיהינום מנטלי המשפד אותי מבפנים.

הזרדים, שהציפו את הקרקע ברובה, קרעו את בשר כפות רגלי לגזרים, נדמה כשיספו אותו לחלוטין. כששטף האדרנלין את וורידי, הצלחתי להכחיש את הכאב. אך כעת, כשכלי הדם שלי התרוקנו סופית, היה הכאב ממשי מכדי להתעלם. חד מכדי לשכוח. נוקשה מכדי לברוח.

ניסיתי לחשוב על דרך מילוט, על דרך חזרה. אך מוחי נחסם, התאבן. האוויר רטט, רק הלחיץ אותי יותר. רק גרם לי להרגיש חסרת אונים. יותר.

עם  הזמן, התחיל הדימום העדין שלי לרסק סכרים, והפך בהדרגה לשטף של ממש. העייפות והצמא החוצבים גברו עליי, והתרסקתי. מקווה שעולמי יתהפך כשאפקח עיני.

וכך היה, בדיוק כך. עולמי התהפך עליי, בשיא עוצמתו. רק שלשינוי שכזה, אפילו אני לא יכולתי לצפות. חבורת פרמדיקים זעופי פנים חגה מעליי, מצמידה ידיים בכפפות לטקס לאזורים משונים בגופי, שהפך קפוא במהלך הליל. "היא אבודה" אני זוכרת שאחד מהם לחש למשנהו. עד אז חשבתי שבעצם הייתי פצועה. אבל שקית הפלסטיק שלתוכה הוכנסתי לאחר כעשר דקות בישרה שבעצם הייתי מתה.



טוב, אז ניסיתי להפוך את הפרק הזה לטוב יותר מהקודם, מקווה שאהבתם 3>

שלכם, O

6 תגובות
Dead and Gone- chapter 3
29/03/2015 11:08
cosmicBFF
dead and gone

היממה האחרונה התהוותה סביבי במעין חוסר החלטיות, למרות שהפעלת המכונות והטיפול בהן משכו לחדרי שלל רופאים, וזה עורר קצת את הדממה. אז אולי אני לא על ערש דווי בסופו של דבר. הודות לעובדה שמספר מהאחיות עטופות החלוקים המוכתמים היו פטפטניות בצורה בלתי-רגילה, גיליתי מספר דברים מעניינים אודות ה"חוויה" הראשונה מזה שלוש שנים שחוויתי מחוץ ל'קסילנור'. החל מכך שבודדתי בחדר ההוא רק בשביל לייאש את גופי מפצעיי ואכן להגיע לשלב של מוות, שביקורו של ארצ'יבולד הותר רק בשביל סיכויו לזהות את הגופה. ומשם היישר לכך שהמקרה שביקור זה גרר היה, מסתבר, גדול ורועש מכדי לכסות. הרבה יותר ממטופלת חולת נפש בשנות העשרים לחייה שגוססת בדממה בחדרה המעורפל. וכל בכך שלכן היו חייבים להביא אותי לכדי החלמה בכדי לסחוט מהעניין איזו כתבה לערוץ המקומי שאמורה בתאוריה להוציא שם טוב לבית החולים. השאלה היא אילו פרטים יבחרו לכלול בתוכנה. אכן, מעודד להפליא. ההבנה שהצוות הרפואי לא ייסכן את שמו הטוב רק בגלל כמה איברים מקרטעים בתוך גופי הסמרטוטי, וידאגו לבעוט אותי מכאן חיה ורצוי מחויכת, גרמה לי להשלים עם העובדה שאפילו אם ארצה למות - לא אוכל. בזמן המשמרות של אלו מהרופאים שהעדיפו לשמור את המרחב שבין לסתותיהם נעול, תהיתי, אם באמת, אי פעם בחיי, רציתי למות. והתשובה היא לא. אבל, באופן מסויים, אף פעם לא הייתי מרוצה מהעובדה שאני בין החיים. ובאותו היום, שבו הכול סוף סוף נראה כה ברור ומוגדר, החלטתי לשלוף את הצינורות מהוורידים, לנתק את הקליפסים מקצות אצבעותיי, להשתרך במורד המרזב ולברוח. לא, לא התכוונתי לשוב ל'קסילנור' כי על אף כל הכאב היווה בשבילי בית רק כדי לגלות שכל העולם שלי אינו דבר אלא זוהמה פסיכולוגית או עוד איזו שטות כזו. לא. עכשיו, כשנמצאת בידי הזדמנות להעניק לחיי דמויי הרפש נקודת תפנית, אחשוב על כל צעד וצעד. קודם אתרחק, שנית אתחבא, שלישית אחליט סופית לאן אשים פעמיי.

"תודה,

     אבל לא תודה.

   -ניקול."

שרבטתי על פיסת בד שנתלשה מחלוקי בהיסח הדעת בעזרת עט ירקרק שנשלף מחור תחתית של כיס העטים של אחת האחיות. בעזרת מרחב התנועה המירבי שהוענק לי לאחר שתלשתי את הצינורית שמשכה הכי פחות תשומת לב. חילופי המשמרות הליליים היו הארוכים ביותר, כל הרופאים התמהמהו, ככל הנראה, במטבחון בעוד הכל עטים על מכונת קפה עתיקת יומין ושוברים צנצנות אבקה חומה. זו הייתה ההזדמנות שלי. בעוד עורי מתאמץ להתאחות על גבי גידי זרועותיי, פתחתי את החלון לרווחה, והתפתלתי על גבי המרזב. דרך מורטת עצבים, אך יעילה. תוך שלוש דקות רגליי נגעו בקרקע.

אז הנה עוד פרק 3:

חופשה נעימה, שלכם, O

2 תגובות
Like mental acid
21/03/2015 17:57
cosmicBFF
סיפורים ללא פרקים, dont worry be happy
לקתרין היה כל מה שנחוץ בכדי להיות מאושרת.
אך הפכה עגומה יותר ויותר מדי יום ביומו.
ואילו סו הייתה שבורה ופגועה,
אך תמיד ניסתה שוב.
 . 
שתי ילדות משחקות בגן שעשועים, רצות, מטפסות, צוחקות. אך אחיותיהן הגיעו בזמן הלא נכון, כשהיו מתחבאות. השכונה הלכאורה דוממת געשה המולה באותו היום, ניידות משטרה ואמבולנס מילאו את הכבישים ואנשים מיואשי פנים שזחלו מתוכן ונכנסו אליהן קטעו את גבולותיה בסרטים אדומים ולבנים. לקח זמן עד שנתפסו, ועד שאחיותיהן הגדולות שמו פעמיהן אל מחוץ תחנת המעצר. השאגות של ההורים, ההאשמות של בני המשפחה, המבטים הנזהרים ברחוב. כל אלה חיברו את קתרין וסו שנראו שונות כל כך, וגרם להן להרגיש ולחשוב בדיוק אותו הדבר.
"אני עדיין מתעוררת בסיוטים כל לילה" לחשה סו לעברה של עמיתתה לחוויה המצלקת שישבה על גג המגלשה שהתפתלה אל מולה, ובלעה רוק בזמן שצפתה בה תרה אחר אחותה במבט. 
"גם אני, אם לומר את האמת" פלטה קתרין בהססנות לאחר שהאחות אותרה. מפחדת להיישיר מבט אל סו, למרות שהייתה היחידה שהסכימה לשוחח איתה לאחרונה. זה נדמה כי הכל נלקח ממנה בזמן האחרון, החל במכשיר הנייד, וכלה בידידותיה, שהיו אמורות להקרא "חברות".
הזמן רץ, והפצעים התאחו.
לאט לאט, נבנה האמון, ונשכח המקרה.
חברותיה לשעבר של קתרין נהרו לעברה, אך זו הפנתה אליהן גב.
ובעודה מטפלת בבלגן, היה על סו לאמת את את התואר החדש.
לא כך דמיינה את השנה האחרונה, אך לפחות היה לה עם מי לדבר.
בחלוף הימים, הפרחים השזורים בשיערה של סו החלו לנשור, וכך גם הסנטימטרים של חולצותיה. 
כתף אל כתף פטרלו היא וקתרין במסדרונות בית הספר, לצלילים רמים של נקישות עקבים וניפוח בלוני מסטיק בגוונים בוהקים.
קתרין חזרה לשגרה.
וסו חיה את החלום.
לעולם לא הייתה מודה בכך, אבל ההקנטות כן פגעו בה. 
ומשהו בתוכה רמז כי זהו בדיוק הזמן לתקיפה.
אחד אחרי השני, סו קטלה והשפילה כל אחד מאויביה לשעבר, שפעם נראו כה זוהרים ומאיימים, וכיום היו עפר לרגליה.
אם זה לא טרור, אין לי מושג מה כן.
היא הייתה בשיאה, ללא חרטות, ללא מכשולים.
ובמהירות הבזק הוחלפו כל המפגשים החברותיים להתגנבות למפגשי אחרים, והריסתם. וכל מילות החיבה, גם אם לאנשים מסויימים, להקנטות, קללות וכינויי גנאי.
ולקראת סיום השנה, כשאחיותיהן חדלו מלשחק בפארק ונדמה כי גדלו, התאדה המכנה המשותף היחיד ביניהן, וקתרין שלפה מפיה את המילים הבאות:
"אנחנו
לא
חברות
יותר"
וכל עולמה של סו קרס עליה. 
כל נסיונה לחיים חברתיים בכוחות עצמה כשל.
ובסופו של דבר, מצאה את עצמה בקורס קיץ, מנודה.


שוב שלום לכם, והנ עוד סיפור ללא פרקים.
תהנו, שלכם, O ♥
2 תגובות
who takes the blame?
14/03/2015 17:20
cosmicBFF
סיפורים ללא פרקים
ניסיתי להתחבא, באמת שניסיתי. 
השתדלתי להסתיר, בשיא הכנות.
אך נתפסנו, והופרדנו.
הופרדנו לנצח, ללא תוכנית מילוט, ללא דרך חזרה.
הייתי צריכה לדעת, הייתי צריכה להעלות על דעתי את הסיכון חסר השפיות שנטלתי על כתפי באותו הרגע.
בכך שנתתי לך להישאר.
.
ראיתי את רייצ'ל היום, על הסד, כפותה ומעונה. ייבבותיה נישאו לאוזני עוד ממרחקים עתירים. ראיתי שהיא הבחינה בי, ראיתי את החיוך שעלה על פניה, את החיוך האחרון. אך ראיתי גם את מבטו של קרל, לצידי. וירקתי לעברה, שלפתי אצבע שלישית. פניה החווירו באחת. "תערוף..." היא לחשה למרצח, חרמשו ננעץ, והכל נדמה כנגמר. אבל לא. הסערה בתוכי רק החלה להסתחרר, וגוויעתה לא נראתה באופק. נסתי משם, מבלי להביט לאחור, מבלי לחכות לקרל. כבר לא היה לי אכפת, שיחשבו מה שירצו, איבדתי את אהבת חיי. הסכין שנעצתי בגבה, ללא ספק כאב הרבה יותר מאשר האחד שלהבו שיספה את גרונה רגעים ספורים לאחר מכן. אני חלשה, אני פחדנית. ועכשיו גם רווקה. הותרתי אותה לבדה במערכה, וזה העונש שעליי לקבל, אך משום מה לא יכולתי לקבלו. לא יכולתי להאמין. 
.
כבר עברו יומיים, ואני עדיין בכוך שחפרתי תחת חלון חדרה של רייצ'ל. מכורבלת לכדור. גוועת ברעב. חושבת. חושבת הרבה יותר מדי. בזוג היממות האחרונות, האבסתי את עצמי בכמות אינסופית של סיפורים מופרכים על כך ש"שם למעלה" יותר טוב לה. אבל מה האמת, אתם שואלים? רוצים לדעת את הדבר הכי נורא בעולם? ובכן, אין שום גן עדן. יש קיום, ויש חוסר קיום. כל נרות הנשמה שאי פעם הדלקתם הם שקר.
לפעמים, מוחי אינו מובן לי; אני מודעת לדברים, אך בו זמנית לא מסוגלת להתמודד עמם. ולרוב, כשנראה שזה המצב לגבי רוב העובדות המאיימות בעולם, סוטרת ללחיי העובדה שחלק הארי שלו בעצם מוצף בשאלות. שעליהן איני מסוגלת לענות.
.
תלשתי את גופי מקיר הכוך היום. אך לא כדי לשוחח עם אף אחד. לא כדי למרר בבכי על חלקת הקבר של רצ'ייל, שלעולם לא הייתה קיימת גם ככה. פקחתי עיני הבוקר למען כמות מסויימת ביותר של פעולות, ארבע במספרן: למצוא עט, למצוא דף, לפוצץ לו את הצורה במילים ולשלוח את מה שיצא לכל מי שעד לחודש שעבר חשבתי שיעמדו לצידי לעולם ועד.  
.
"שלום אמא, שלום ג'ון, שלום קרל ושלום דודה מרצדס.
באומרי 'שלום', הינני מתכוונת לכך בשני המובנים. מנוגדים ככל אשר יהיו.
יהיה הגיוני להניח שהסיפור כבר מוכר לכם, נכון? אך מפאת הנימוס הגבולי שעוד נותר בי, אנסח בשבילכם תקציר.
אני וקרול הכרנו לראשונה באיחוד משפחתי, ועוד באותו ערב התגנבנו לשיחי החצר האחורית של ביתך, דודוה מרצדס, בשביל... טוב, את פרק זה נימוסי דווקא גוערים בי להשמיט. אך לא משנה מה עשינו שם, ג'ון תפס אותנו וסיפר לכולם. לעולם לא אשכח את המבטים הנוקבים של כל חברי המשפחה, שלא ראו אחד את השני זה שנים, אך התכנסו יד ביד, בשעת חצות, בעודם עוד עטויים כותנות שינה, כדי לגרום לשתינו רצון עז ללטף את רקותינו באקדח ולמשוך בידית. בלי לומר מילה, גרמתם לי להרגיש נורא יותר ממה ששלל ההגסויות היפהפיות הקיימות בשפתנו בשפע יכלו לגרום לי אי פעם. אני זוכרת איך תיעבתיח את עצמי. אני זוכרת איך רציתי לבכות. אני זוכרת איך שמטתי את כף היד של רייצ'ל מאחיזתי. כמצורעת. שבתי הביתה, בלעדיה, הרגשתי ריקה, כאילו חלק מליבי נעלם יחד איתה. אך הפתאומיות בה התאחה עד כדי שלמות בו ברגע שבו ניצבה בדוכן השתייה הבלוי שלי הייתה מריהבה. אך הפחד שזרעתם בי לא עזב, אף לא אז. תפסתי בפרק ידה באלימות, ואילצתיה להתכופף, ולהשתחל אל פנים הגומחה שבתחתיתו האחורית של הדלפק. ליבי פעם בפראות, באותו הרגע. שפתיי רעדו. ריסנתי את עצמי מלגרום לה כאב. שכחתי שאהבתי אותה, הקשרים הראשוניים בליבי נפרמו שנית. אך היא לא שכחה, היא זכרה הכל. בבירור. בהתעלמות בוטה מהנסיבות הבוטות באבסורדיות שלהן, היא דיברה בקול רגוע ושליו. סיפרה לי שיש לה אמצעי להשיג פי שלושה יותר אלכוהול בשליש מהמחיר בו השגתיו אני בדרך כלל. "היי, שרי, תתעודדי, הכל בסדר. סיפור הכיסוי האולטימטיבי בידינו. הרי זו ארצות הברית, השנה היא 1740, אנשים מתחילים להבין את הפוטנציאל שבמכירת הטיפה המרה. טיפש מי שייסרב לזה זה." ישנם לילות בהם אני שומעת את המשפט הזה מתנגן בראשי שוב ושוב, כמו תקליט שבור. רודף אותי. ללא כל כוונה לעזוב, להניח לי. אבל בעצם, כנראה שדווקא כן גיליתם, שהסיפור הכיסוי היה יותר רעוע מאשר "אולטימטיבי". אך הפעם, המבטים ננעצו מאחורי הגב. אתם הייתם אלו שייעצו לי לצאת אל הספק, אתם הייתם אלה שבישרו לשוטר ההוא, אתם הייתם אלה שאמרו לי לקחת כמות גדולה פי חמישה באותה -"כדי להגדיל את היעילות"- בשביל להקל על השוטר לאתרני, בעזרת צליל נקישת הבקבוקים. ידעתם שהעונש על מסחר לא חוקי הוא מוות. ידעתם. ידעתם. ידעתם. ידעתם שהיא תקריב את עצמה בשבילי. ידעתם. אני לא יכולה לכתוב דבר מלבד המילה הזו, כל אחת אחרת גורמת לאצבעותיי לרעוד. 
כי ידעתם. 
ידעתם.
ידעתם.
בקללה, שריל.
לא להשתמע.
ידעתם."
התרסקתי על גבי הדף, וטמתי את ראשי בין זרועותי. לקוח מבולבל נקש בעדינות על קרש העץ שהתיימרתי כבר שנים להטביע עליו את השם "דלפק". "סליחה? כמה יעלה בקבוק יין?" שאלה חמקה מבין שפתיו. נעצתי בו מבט מרוסק, חוקרת את עיניו. מנסה להסדיר את נשמתי ולהביא את מוחי למצב בו יוכל לעבד פיסות מידע קלושות כמו זו שנדרשתי לפני שניות ספורות. הושטתי יד רועדת אל עבר בקבוק זכוכית מלא נוזל ארגמני. כמעט וקראתי את תווית המחיר. אבל לא יכולתי. לא יכולתי להתעלם מן העול חסר התקדים שמשסע את נשמתי ממש ברגעים אלו. כרכתי שלוש אצבעות חיוורות סביב פקק השעם, שלפתיהו, ורוקנתי את תכולת הבקבוק על ראשו של האיש חסר האונים. "בשבילך, זה חינם" סיננתי בגועליות, נטלתי את המכתב והסתלקתי. הותרתי את הדוכן לחסדי הלקוח הלא מרוצה ושמתי פעמיי לעבר ביתי. ידעתי בדיוק עם מה עליי להתמודד, ובדיוק בגלל זה העדפתי לצעוד לעבר עימות זה בדממה. ניטרתי על שביל הגישה מרוצף האבנים, ודידיתי את עבר הדלת, כאילו עומד להתחרט. אימי הקדימה אותי במספר רגעים והדלת נפתחה לרווחה. היא רצתה לעטוף אותי בחיבוק, אך עצרתי אותה. כי ידעתי שאם אכן תחבק אותי, יש סיכוי אחבק אותה בחזרה. במקום זה, התרחקתי מספר צעדי לאחור, ונתתי לדמעות לחצוב את עיני "אלה אתם!" צווחתי לעברה "אתם הרגתם אותה!" המשכתי. אך בתגובה לבלבולה,  רק יריתי את המכתב -שהספקתי לקמט טוב טוב במהלך ההליכה עד הלום- לעברה והטשטשתי עם קו האופק. 
אך ככל שהתרחקתי יותר, מחשבה מסויימת ניקרה בי בעוצמה שהתגברה עם כל צעד.
הכתף הקרה שהופנתה לרייצ'ל השתייכה לי. 
חוסר  ההערכה שלי עשה את אותו הדבר.  
זו הייתה אשמתי.
אני חיסלתי את רייצ'ל.
עשיתי פניית פרסה ושבתי הביתה דומעת, לא רציתי להשמיד עוד אנשים.

שוב שלום לכם, ותודה רבה שטרחתם להמשיך לקרוא עד הסוף♥
אז הנה לכם עוד סיפור ללא פרקים, מקווה ואף מאוד שאהבתם 3:
שלכם תמיד, O
2 תגובות
Varanasi
07/03/2015 20:56
cosmicBFF
סיפורים ללא פרקים, dont worry be happy
כבר שנים שאני כאן,
כל בוקר, כל אחר צהריים, כל ערב וכל בוקר שלאחר מכן.
טובל גופות עטופות בבדים זוהרים במים העכורים של הגנגס, מעביר בהם את המסננת שלי, ומקווה למצוא בהם שארית בעלת ערך מחייהם הקודמים של האנשים שכבר אינם.
העשן עולה השמימה, והאפר שוקע עמוק.
הגנגס נותן לנו את חיינו, אך גם נוטל אותם מאיתנו. בקצבו האישי, לאחר מחשבה. זה מנגנון משומן היטב שבו שזרנו אנו את אמונתנו עוד מימים ימימה; מימים שבהם לא היה קיים עוד זמן, לימים בם העולם מע בקצב מטלטל, שבהם הזמן נמלט  מאיתנו במלוא העוצמה.
אנשים שואלים אותי, איך זה לעבוד כאן, במשרפה. 
הם שואלים אין אני חי עם זה.
ואילו אני, פעם לאחר פעם, עונה שאני חי כי הגנגס טרם לקחתני. ושותק.
ימים אצים ורצים, חולפים בסערה אל מול פני, ולא מותירים דבר מלבד אבק על פני המשתהות.
אני זוכר עוד את היום בו המקום הזה, שמהווה מידי יום ביומו את התחנה האחרונה לרבים וטובים, היה התחלה חדשה בשבילי, ובשביל פרצופי המוחייך.
ומאותו יום, דבר לא השתנה.
דבר לא נוסף, דבר לא נגרע.
כולל התקווה המשונה ששרתה בי, הרצון בכך שהמשרפה המטונפת הזו תוכל להיות עבורי קרש קפיצה לעולם הגדול.
לא יכולתי להילחם ברגש זה, אך יכולתי להחלישו, הבנתי כי פסול הוא. הדחקתיו ככל יכולתי.
אך כמו שרשרות הפרחים שנטבלות כאן בנהר מדי ערב, צף הרגש הזה שוב ושוב.
היום, כרך עצמו סביב רשתות הגורל, ועלה במסננתי, בצורת שן זהב של אחד המתים. 
כמובן, יכולתי להיעזר בשלל, להרוויח כסף, לקנות בית חדש. יכולתי להפסיק לעבוד.
אך חנקתי את הפיתוי. לא רציתי בזאת. המשרפה עוטפת אותי בעשן ובשבבי עצים, אך גם בתחושת בית.
האנשים- המייבבים, השמחים, האדשים- הם מהווים לי חומת מגן. חמימות שאינה במקום, אך לעולם לא תוכל להילקח.
כאן נולדתי, גדלתי, ובבוא היום... כאן גם אשרף.
לעולם לא אעזוב את ורנאסי; השלכתי את שן הזהב אל המדורה הקולחת, צפיתי בה ניתכת וכך גם באדם שנשמתו כעת הביטה בי מלמעלה.
 
הנה לכם עוד סיפור ללא פרקים, 
מקווה שאהבתם,
שלכם, O ♥
6 תגובות
Dead and gone chapter 2
05/03/2015 22:53
cosmicBFF
dead and gone

מצחה: מכוסה לחלוטין בשיערה, שבהק גם בתאורה המעומעמת של נבכי מוחי.

גבותיה: עבות, זועמות.

עיניה: ירוקות ועגולות, קצוותיהן משוננים. שקים כהים ועבים נפרשו מתחתן.

לחייה: רזות ברמה מפחידה, שתי פיסות עור המתוחות על עצמות לחייה, שבלטו באימתניות.

אפה: דק ועדין, חד. כאילו הונדס ועוצב בקפידה על ידי חברת נדל"ן בעלת שם עולמי.

שפתיה: צרות ושטוחות, אלמוניות משהו. נעלמות ומטשטשות על רקע שאר תווי הפנים המסקרנים.

סנטרה: זעיר וחינני, כסרט משי שקשר

.

אל אף שלא ידעתי למי השתייכו, היו הפנים הללו כלל זכרונותיי מאירועי אמש. או שמא שלשום? או אולי לפני שבוע? בכל אופן, התעוררתי רק עכשיו. הדפתי את עפעפיי מעל כדורי עיני, פעולה שנכרכה בפעירת מאגר בלתי נדלה של כאבים אשר מילאתי בשקידה בכל מהלך פרק הזמן הלא נודע שביליתי כאן. על המיטה הזו. בין הקירות האלה. תחת הסדין הזה. ובכותונת הזו, שצבעיה תאמו לכל הנ"ל משום מה. זה לא היה המוסד, וגם לא הבית. לא חלקת הקבר של מולי, לא הכנסייה וגם לא הספסל הרעוע לצד הנהר. לא הכרתי את המקום הזה, ולא נודע איך מצאתי את גופי המיוסר שרוי בו למשך מספר לא מבוטל של ימים ולילות. נרקב בשקט, באיטיות. אימצתי כל תא ותא בגופי החלוש למחשבה, לנסיון להבין, היכן אני. ניסיון כושל. השמש מבעד לחלון שינתה תנוחותיה שלל פעמים, אך אני נותרתי תוהה, חלולה, מהופנטת. אך בעוד מבטי כמעט ופער חור בקיר הזחוח אל מולי, נפערה דלת  העץ המתקלפת בחריקה רועמת, וטלטלה את עולמי. ארצ'יבולד. רעד מפלצתי הלך וגבר בכפות רגלי והשתלט על שאר גופי באחת. גופי שהפך באותה השנייה לפיסת נייר מקומטת ומוכתמת, שרק רצתה להתקפל ולהיזרק לפח. בעוד נעלו החדה והמצוחצחת נחתה על רצפת החדר העכורה -ורק העצימה את ההבדל המאסיבי שבין העולם אליו אני שקעתי, לבין העולם שבו הוא שייט בנועם- נקרע לבי מגופי המקרטע, וקרס אל תוך בור חסר תחתית. בור שדאג ארצ'יבולד בקפידה לפעור עוד מהיום הראשון בחטיבת הביניים. "הו, ניקול יקירתי, שלום לך" הוא פתח באגביות אלמונית שהסתירה כל כך הרבה. יותר ממה שאי פעם אוכל לספר, יותר מכמה שאי פעם אוכל להכחיש. הוא וחליפתו חסרת הפגמים פילסו את דרכם בין הכתמים שכיסו את הרצפה. "כבר זמן רב שלא התראינו" התיישב ארצ'י בתפיחה קלה וסינוור אותי בחיוך קורן, עוד אחד מנסיונותיו לחקות מגדלור "האחות החביבה הפנתה אותי לכאן, אלייך. בהתחלה ניסיתי במוסד הזה שלך, 'קסילנור' משהו, אם אני זוכר נכון. אבל שם אמרו לי שאיזו מטופלת שחיפשה נקמה קרעה לך את הצורה והורידה לך כמה אצבעות לפני שבועיים בצינוק" הוא המשיך לדבר, אך אני חדלתי מלהקשיב. רק המשפט היחיד הזה הכיל מעל ומעבר אינפורמציה מזוויעה, ולא הייתי בטוחה שיש בי האומץ להתמודד עם עוד מהכין שבאה. שלפתי את כפות ידי ממקום מחבואן תחת השמיכה, ונאבקתי בדמעות שאיימו לקרוע את עיני. שלוש מאצבעותיי כבר לא היו שם. שתיים מהן ביד אחת. עכשיו אתהלך בעולם כשסימן הרקונרול דובק בידי השמאלית. צפצוף מוזר השתחל אל בין אוזניי ושילח אותי אל לב ליבה של מערבולת חסרת רחמים שלה התעקשו כל הסובבים לקרוא חיי. איזה מופע עלוב. ליבי פעם חזק יותר ויותר, ראשי הלם בכאב יחד איתו, וכקול שלישי לסימפוניה האילמת הזו הצטרפו גם ריאותיי שהתחננו לאוויר. ופתאום, הכל נעשה שחור. שוב.

.

התעוררתי לאחר כשעה, כתוצאה מצליל צפצוף מעיק של כעשרים מכונות בבת אחת, שכולן חוברו לגופי. ניסו להשאיר אותי חיה. גם אם משמעות הדבר הייתה שיחרישו אותי בצליליהן. זקפתי את צווארי בכדי להביט ולגלות מה נמצא מעברן, אך פעולה זו גררה אחריה תגובת שרשרת צורבת במיוחד של מדקרות כאב לכל אורך גבי, כנראה שהמצב גרוע מכפי שחשבתי. נו, טוב, לפחות ארצ'יבולד הלך.



שוב שלום וחג שמח לכולכם 3:

הנה עוד פרק מהסיפור שלי, מקווה שאהבתם ♥

שלכם תמיד, O  

2 תגובות
look me in the eyes
28/02/2015 12:49
cosmicBFF
סיפורים ללא פרקים
כוסות, צלחות, אגרטלים, כלי חרסינה, כל דבר מה שנמצא בהישג ידו מושלך אל הקיר ונופץ על גביו בו ברגע בו מבין שהוא שם.
קצת קשה להאמין, וקצת קשה להוציא מילים אלו מפי, אך אני חוששת שכבר התרגלתי לרעיון. 
לצעקות, לקללות, לחיה שמתעוררת בתוכו. 
לחיה הצמאה לדם, צמאה למשמע יבבות.
הדוד צ'ארלס שוכן בביתנו הרעוע עוד מיום מותו של סבא, לפני שנה, כפי שהורתה צוואתו.
אני בספק אם סבא היה מודע לנזק שיגרם. אם היה יודע, כנראה לא היה מותיר סעיף זה על גבי הדף החיוור עליו שירבט את צוואתו ביד רועדת ובמוח מקרטע. הוא עשה זאת בשוכבו על מיטת בית חולים, מחובר לחמש מכונות שביצעו עבורו את פעולות החיים זה חודשיים, ובאופן פתאומי חדלו לצפצף.
יש האומרים, שהאשמה מאחורי הקו הישר שהופיע על צג המכונות באותו היום הינה מוטלת על צ'ארלס. 
בתחילה, סירבתי להאמין.
אך בעוד תערו של סכין קצבים משויף ליטף את עור גרוני בחיבה ובהתלהבות מרתיעות מאין כמוהן, ההבנה הכתה בי כאילו הייתה סטירת לחי. הותירה עליי סימן. כתם דם שסירב להישתף.
כתם בצורת אדם, בצורת אבי.
הוא ניתץ את המחסומים שהציב צ'ארלס לצד דלת המטבח, ופרץ לתוכו בסערה. אולם הלהב חצה את גרונו לשניים בין רגע.
כשהזדחלתי תחת מיטתי ונשאתי אל על תפילות חלושות, נארז גופו בשקית, ונעלם בין עננות האבק באוויר הערב.
כעת אלה רק אני ואימי, כשתי בובות חרסינה בתוך טלפיים אכזריות.
אנחנו משתדלות להיעדר מהבית כמה שיותר. למעשה, רגלנו לא דרכו על רצפות אלו כבר במשך שבוע ימים. אך הפחד לא דועך. אם כבר, אז להפך. הוא רק גדל, מתפרש. עם כל יום שחולף, גדל גוש המועקה בחזי עד כדי מימדים עצומים. אני לא יודעת אם אוכל להמשיך עוד.
אך כנראה שפשוט כדאי שאלך לישון.
אני מערסלת את ראשי בחיקה של אמא ונרדמת. מנסה בכל כוחי להתעלם מן הרוחות המטלטלות את ספסל ספסל העץ שעכשיו עלי לקרוא לו 'מיטה'.
...
כמה זמן עבר מאז? מספר דקות? או שמא שעות? תחושת הבלבול הגיחה בראשי כמו חמרמורת כשפקחתי את עיני ברחוב חשוך. על האספלט. וללא אמא לצידי.
אני מתתרוממת באיטיות ובעדינות, כמו מנסה בכל כוחי לא להניד אף גרגיר חול.
איני יודעת איך להסביר תחושה זו, אך חשתי כי מישהו או משהו צופה בי. אל אף שלא יכולתי להוכיח אף לעצמי שזה שם... או שזה בכלל קיים.
עשיתי צעד אחד לעבר החשיכה.
ועוד צעד.
צעד שלישי.
רביעי.
חמישי.
משהו לח פוגע במצחי, אני מיישירה מבט ורואה את גופת אימי מטלטלת מצמרתו של אחד העצים.
אך תרם הספקתי להיבהל, נשלפה יד מתוך האפלה, כרכה עצמה סביב מותניי, וגררני אחורנית בצרחות.
...
אני לא יודעת עוד כמה זמן נשאר לי, ואם לא עדיף בכלל לוותר. לא נשאר לי דבר יותר, לא נשארה לי תקווה. כל קירות ביתי נצבעו בדם יבש, דם משלל הקורבנות ששחט צ'ארלס בזמן שאני ואימי בילינו במנוסה. אני מכורבלת לכדור תחת שמיכתי. כך שיראה אותי, אך אני לא אראה אותו.
צעדיו מתקרבים למעלה, ואני יודעת שקרבה העת. הדלת נפערת לרווחה, ואני מתכוננת למכה האחרונה. צ'ארלס מתיישב על קצה מיטתי, ודמעה מתגלגלת במורד לחיי.
ידו נאחזת בזרועי, והוא חושף את שיניו בחיוך מעורר חלחלה.
אך במקום לנעוץ סכינו בליבי, הוא מצמיד שפתיו אל שפתיי ומשחיל לשונו ביניהן.
ליבי מחסיר פעימה.
"סוף סוף... אנחנו לבד", לוחש צ'ארלס לאוזני "סוף... כל... סוף...".
נשמתי נעתקת.

הנה עוד סיפור ללא פרקים, מקווה שאהבתם.
שלכם תמיד, O ♥

4 תגובות
paper boat
12/02/2015 18:50
cosmicBFF
dont worry be happy
דף נייר קופל לשניים;
קצוותיו העליונים כלפי פנים,
הקצוות הנותרים הורמו כלפי מעלה - כל אחד לצידו שלו,
קצוותיהם שלהם לופפו סביב המקבילים להם - סוככים עליהם.
הרווח הנוצר נפער והמבנה שינה צידו.
כל פינה תחתי הורמה מעלה ונגעעה בקודקוד השנייה,
נפער חור שני וכך שונה בשנית הכיוון.
הקצוות העליונים נמשכו לצדדים...
והדף הפך לסירה.
 
דברים הם לא כפי שהם נראים, והכוחות חבויים בכולם. זכרו שגם בכם.
מקווה שאהבתם, למרות האורך המינימלי 3,:
שלכם, באהבה, O
6 תגובות
vanished
31/01/2015 21:23
cosmicBFF
סיפורים ללא פרקים
אולם חשוך, המולה. קולות רמים, לחישות. זיעה, צמרמורת. צפיפות, ניוון חושים. 
ליבי החל להאיץ עם כל צעד שעשיתי את עבר הבליטה המרובעת שכוסתה בד זהוב ומנצנץ עד כדי עיוורון. קשה מעט לקרוא לזה במה.
"המופע הטוב ביותר בעיר". כן, בטח. עם כל שאיפה ונשיפה שחלפו ביעף בתעלות אפי, נעשה כמעט בלתי אפשרי להאמין לעצם העובדה שנעניתי להזמנתה של ברי להתייצב כאן היום. 
ויתר על המידה, להפקיד את גופי תחת חסדיו המפוקפקים של האדם הגבוה מכופף הגב בעל החליפה הקצרה עד גיחוך, אשר בילה את "15 דקות התהילה" שלו בשבירת חלל האוויר במקל פלסטיק שחור.
אך מה לעשות? היה זה הצעד היחיד שיכולתי לנקוט בכדי לגדום את גופי מכיסא הפלסטיק הזעיר, שדמה כננטע בו עמוקות. כנראה בגלל העובש.
גג האוהל המפוספס חצץ ביני ובין שמי הלילה, אך יכולתי לחזות בכוכבים דרך הקרעים המרובים בו. הם שאבו אותי כה עמוק לקרבם, עד שכמעט ומעדתי על סף ה"במה" בעוד הקוסם לכאורה פירכס מרוב אושר על כך שאף נציג אחד ויחיד מן הקהל הזחוח הסכים לשתף פעולה.
ידו הלחה נחה תחילה על כף וידי ולאחר מכן על אחורי גבי, סלדתי ממגעו.
זרקור גוסס משהו הופנה אל פני ואיים לשרופן, בעוד היד הלחה באה איתי במגע בשלישית.
ולאחר מספר התקפי תשואות וכמה מילמולים לא ברורים, הנסיון לכווץ את גופי עד כדי מידותיו של הארון הארגמני הפך למשימתי הבאה. בעודי עושה זאת, החלו הגבולות להיטשטש.
לפני שהבחנתי בכך, כל חלקי גופי איבדו  תחושה; 
תחילה באיטיות, אך אך פעולה זו תפסה תאוצה מטרידה.
תוך כמה דקות, הפך גופי למעין בובת חוטים, לפיסת בד מכווצת.
ניסיתי לייבב, אך קולי גווע. ניסיתי לבכות, אך הדמעות קפאו בעיני. ניסיתי להפר את האיזון, אך רק נחלשתי.
ומפה לשם, לפתע השתחל צפצוף מעיק אל בין אוזני וכרסם בי עמוק  יותר ויותר. רעדתי. עפעפיי צנחו למטה. זו הייתה טעות. 
אחרי שנפערו עיני, ריחפתי בחלל, בין כוכבים.


ושוב שלום לכם! 3:
הנה עוד סיפור ללא פרקים~
שלכם, באהבה, O
8 תגובות
Shadows
15/01/2015 19:42
cosmicBFF
סיפורים ללא פרקים, dont worry be happy
האם אי פעם, אפילו לעיתים נדירות, הרגשתם בלתי נראים?
בין אם תחושה זו התאדתה תוך שניות ובין אם היא סירבה בכל מאודה לשחרר אחיזה,
אני בטוחה שהרגשתם.
אני בטוחה שחוויתם.
אני בטוחה שתוכלו להבין את מה שאכתוב עכשיו.
.
הם היו כולם ביחד, מאוחדים, מלוכדים.
אך תמיד היה הצל, הצל האחד שרדף אותם.
עמד בצד, כפסל.
קר,
מנוכר,
זר.
מפעם לפעם, קיומו היה שנוי במחלוקת.
אך לעולם לא עזב, הוא נותר שם.
קפוא.
עצוב או שמח,
נרגש או כועס.
לא ניתן לדעת, לצל אין פנים.
תמיד שם, אך לעולם לא מסמר הערב.
תמיד שם, אך לעולם לא נושא השיחה.
תמיד שם, אבל רק כתוספת.
תמיד שם, תמיד יהיה, תמיד היה.
אך  אין לשכוח, 
שהצללים הם בני אדם לשעבר.

שלום לכם, קוראים יקרים, אני מקווה ביותר שאהבתם את מה שקראתם הרגע ♥
הנה לכם עוד סיפור ללא פרקים 3:
שלכם תמיד, O




8 תגובות
Dead and gone- chapter 1
02/01/2015 19:58
cosmicBFF
dead and gone
בידוד. עוד הפעם. איזה יופי. 
עוד מאז היותי ילדה, הייתי עצבנית במיוחד. תוך שניות יכלה מילה אחת שלא מצאה חן בעיני להיחרט בתודעתי לנצח. רק כך זכרתי את ימי ילדותי. העצבנות המוגזמת שהסתתרה בי, מתחת למספרן הבלתי מבוטל של שכבות המלמלה, הייתה דרכי היחידה לשקוע עד מעל הראש בקהות חושים משיית ולראות מולי את עצי הברוש העצומים שבירכו את פני באי שערער המתכת הירקרק של גן הילדים שלי. שבהמשך הפך גם להיות ביעת הספר שלי. עיר קטנה. מעט מקום. היה זה הפתרון היחיד. אך כמובן שלא אוכל לתאר לכם יותר מלבד זה, כל פיסות המידע שפרסתי לפניכם ברגעים אלו כולם על טהרת הורי. זכרוני שלי שומם וריק כלא היה. עוד אחד מן הדברים שסופרו לי היה אודת שיטתי להתמודדות עם הכעס שצברתי. הרי לא יכל היה לפרוץ במבול סוער של קללות, יריקות וצעקות. נחסם הוא בידי התחרה וצבעי הפסטל הרכים. מדי יום ויום, הייתי חופנת בידי את סרגל המתכת שלי וחורטת מילים עזות על קורות עץ רכות שנשרו מהברושים מלאי העוצמה ונחו בשולי שביל האפר שלקח אותי לספסל בודד הניצב מול גדת נהר אפרורי ושוקק אצות. אך כאן, ב'קסילנור', עבר הנהר מטמורפוזה לאמבטית מתכת מלאת חלודה, ואילו הסרגל הזעיר למצבור עוצמתי של סכיני פלסטיק -שהיו אמורים להיות חד פעמייים אך נותרו כאן כבר שנים בשל היותם קשיחים מהרגיל ויכולתם לחצות לשניים אפילו אגוזים קשיחים ביותר-. (רק רגע, אני יודעת מה חשבתם עכשיו. אפילו לרגע. חשבתם שאני חותכת את עצמי, נכון? טוב, הייתם צריכים לחכות עד סוף המשפט הקודם. אך אם אתם מתעקשים, אספר לכם. איני אחת מאותם אנשים הפולטים מכאובם על בשיסוף פרקים זרועותיהם. אך אני משוכנעת שרבים אחרים דווקא כן. זמנים המקלחת משתרכים שעות על גבי שעות, הזרועות חבויות היטב בחלוקים האדומים שנבחרו מראש במחשבה תחילה. אפשר לראות זאת בעיניהם. המבט הרעב, החלול. אך כולם מבינים, כולנו ב'קסילנור' מודעים לתופעה המתפשטת בקצב מסחרר. אף אחד לא פוצה את פיו, אך גם לא יעז לדפוק על דלת האמבטיה ולזרז את הנמצא בה יתר על המידה. הבנתי זאת כשלאחר אחד מהתקפי האסטמה החריפים ביותר שלי, חזיתי בזרועה החשופה של האחות  שהחדירה את המשאף אל בין שפתיי. שורה ארוכה, כמעט אינסופית של חתכים מגלידים נפרשה על כל אורך זרועה. היא נתקפה מבוכה ומיהרה לכסות את זרועה. "זה בסדר... א-אני מב-מבינה את הכאב." מלמלתי, כמעט כמהססת "זה לא מפחית מערכך." שמטתי את מבטי והנחתי לליבי לפעום בפראות, הייתה זו הפעם הראשונה ששוחחתי עם מישהו מהצוות הרפואי בגובה העיניים. תגובתה הפתיעה אותי עד מאוד. היא חבקה לי. מאז הפכה היא לאחות האהובה עליי. לאחר שבוע, כשחוויתי התקף בשנית, מצאתי נחמה בסיכוי הסביר להיתקלות בה. אך התברר לי שהיא התפטרה כיומיים לאחר השיחה הקטנטונת שלנו.) ואילו עצי האלון עברו שינוי מסחרר והפכו לשולחנות שמילאו את חדר הקפיטריה הזעיר והחנוק. אך הזעם עדיין היה שם, ועדיין התקשיתי להתמודד. הבוקר של היום עטף אותי באפלה הסמיכה שנשאה  לחדר האוכל אותי במעין חוסר מודעות שהיה אופייני ל'קסילנור' עד כדי כאב. "אם אתה לא יכול להביס אותם, תרדים אותם." עיוות זה של המשפט היה בדיחה פרטית שלי עם עצמי. שוב המתנתי בתור המייאש, שוב החלקתי את מגש הפלסטיק שלי על צירים המתכת העכורים, שוב הבטתי בעיסה המעופשת, ששוב נחתה אצלי בצלחת מבלי שהייתי מודעת לכך שניצבתי אל מול ה"טבחית" הזעופה, ששוב קלעה את שיערה הדליל לצמה זעיר מעוררת גיחוך. ולסיום, שוב החלקתי אל המושב הימני מאחור שהתחבב עליי עוד מאז שלא זכרתי מי אני בכלל. ומאז, רכבת השגרה שלי שינתה צורה מרכבת מסע פשוטה ואפלולית לרכבת הרים פרועה על מסילת עץ רעועה ושנויה במחלוקת. היא התיישבה מולי. נועצת בי מבט חלול, מטושטש. אחד הרופאים טפח על גבה בעוצמה כזו שהיא כמעט הקיאה בה על הצלחת. נו, טוב, אני מניחה שאפילו הקיא שלה היה נראה יותר משביע יותר מהתבשיל ה... מעניין שהוגש לנו כמזון. הרופא נרתע בפתאומיות וסר מהחדר באחת. שבריריותה, שיערה המקורזל, גוונו הג'ינג'י, שני זנבות הסוס שקיפצו מתוכו באגביות, אצבעותיה הארוכות שאחזו בשולחן כאילו היה תקוותן האחרונה. הכל בנערה הזו עצבן אותי. הכל. ולפתע מסך עשן נסק עליי. כעולמי הצטמצם באחת. יכולתי להבחין רק בשני דברים; בה, ובסכין. מחשבותי התערפלו פתאום, ראשי הסתחרר בפראות, זרם חשמל הדף בקצות אצבעותיי. כעבור רגע נשלפתי משם. אך בעוד ריאותיי נאבקות באוויר, הבנתי ששוב יכולה אני לראות רק את אותם שני דברים, אבל הפעם ההיה הסכין נעוץ בעורה של הנערה האדמונית. שמטתי את הסכין מידי, אך הוא, מצידו, לא זע. הוא נותר דומם. קפוא. נותן לזרם הדם הבלתי פוסק ללטף אותו, לענג אותו. בעוד ידיו השריריות של קלייד ננעצו בכתפיי (אני מתארת לעצמי שלכל אורך התקופה שבה נכפה עליו לנהוג בי בחביבות, ציפה בקוצר רוח לרגע כמו זה) כבר לא יכולתי להפסיק. איבדתי שליטה. פירכסתי באובדן חושים, מנסה לגרד את עורי מעליי, לפרוץ החוצה. 
הרבה דברים קרו בחצי השעה הזו, החל באותה התקרית וכלה בהתאוששותי. דלתות נתרקו ונפערו לרווחה, אורות נדלקו ונכבו, עגלות מתכת נתקלו בקירות בטון. הייתי שם, אך בו זמנית גם לא. בעודי מכורבלת באותה פינה קרירה בחדר הבידוד, רלא רציתי אף להתחיל להיזכר בזה, לא הייתי מעוניינת בעוד שדים שירדפוני בשנתי. עצמתי אץ עיני וניסיתי לכפות על עצמי שינה עמוקה. אך ניסיון זה נקטע בידי נעימה שקטה, של טפיחות שבהדרגה הלכו ונעשות אלימות. התכווצתי לתוך עצמי, מבועתת. "היי, את שם..." קול לא מוכר בקע מתוך החשיכה "אני רואה שאת שם" הקול היה רגוע, אך מעורר אימה. רציתי לקום, לנוס, לברוח. אך חשתי כי קפאתי במקומי, משותקת. "למה את מתחבאת ממני? זה משהו אישי?" המשיך הקול. לקחתי נשימה, מצפה לנורא מכל. אך נשאבתי אל תוך שתיקה עמוקה. מטעה, כפי שהתברר. כמעט ונרגעתי כשהיד של בעלת הקול אחזה בי וסובבה אותי לכיוונה בזעם ברור. הייתה זו התפתחות האירועים האפשרית הגרועה ביותר. 
מתוך החשיכה, הביטו בי פניה של הנערה אדומת השיער.

שלום לכם, ושנה טובה ♥
אמרתי שאמשיך, וקיימתי 3:
תודה לקוראים, מקווה מאוד שאהבתם !
שלכם, O
5 תגובות
Final rate
31/12/2014 17:42
cosmicBFF
dont worry be happy
הביטו אחורה, 
בפעם האחרונה.
טבעו בזכרונות,
בפעם האחרונה.
החסירו פעימה, 
בפעם האחרונה.

כי הנה אנחנו שועטים לעבר שנה חדשה, התחלה חדשה, סיכויים חדשים. שמיים חדשים עם כוכבים חדשים הנוצצים מעל אנשים חדשים עם חלומות חדשים. 
היום הוא ההזדמנות האחרונה לסכם את כל אירועי שלוש מאות שישים וחמישה הימים האחרונים, ולחצוץ בינם וביניכם חומות בטון.
להתנחם לפני הריצה חסרת המעצורים, לפני הרוח הקרירה תעטוף את פניכם בעוד תצליחו לגעת בחלום שאולי יבוא.

בינתיים, 
מחשבה אחרונה,
איך תדרגו את השנה הזו מאחת לעשר?

בשבילי, זה היה תשע, עליות, מורדות, אבל עדיין תקווה לעוד.
שנה טובה, שלכם תמיד, O ♥
10 תגובות
Dead and gone
27/12/2014 13:26
cosmicBFF
dead and gone
הרמוניה אחידה ורמה של שיעולים מטלטלים הם גם שעוני המעורר וגם שיר הערש שלי מדי יום ביומו. פעם, האמנתי באלוהים. בטוב הלב ובחמלה חסר הגבולות. ולא, חד משמעית לא הייתי אחת מאלה שמתחילים לנבל את הפה שתי דקות לאחר עזיבתם את ספסלי הכנסיה. המבנה הקטון הזה, עם הסיד המתקלף והפעמון החלוד בראשו, היה מקום המפלט שלי. האיש הזקן שנהג לעשן כמו קטר כשהוריד את גלימתו המבריקה באמת היה כמו אב בשבילי. ושלשול מטבעות חלודים אל תוך סלסילת הקש הדוקרנית עם המטפחת המרופטת בתחתיתה, בכנות הייתה דרכי לכפר על כל מחשבה זעירה מחוץ לקופסא שחשדתי בהיותה חטא. ילדה קטנה וחייכנית עם קוקיות ושמלה לבנה. אולי זו הייתה גם אחת הסיבות לכך שבתחילה משפחתי הקפידה לבוא. אבל בשבל מסויים פלטתי את כל אשר היה על ליבי, והם לא שבו לעולם. הייתה התקופה ההיא, שבה זה באמת צרב לי - המכאוב נחבא במהלך היום, אך הלם בליבי בשעות הלילה, והדרך היחידה להשתיקו הייתה זלילה חסרת מעצורים של כל האספקה כולה מתוך מקרר הפלדה שבחדר האחיות. וכך, בעצם, הגעתי למיטת הכפיתה. אך באמצע הלילה נתקפתי קוצר נשימה, ונאלצו לשחרר אותי. למרות זאת, חשוב לציין שזו לא הייתה הבריחה האידיאלית, משום שהרופאה המיוסרת שתקעה את המשאף ההוא בפי חיכתה זמן רב לפני ששלפה אותו משם, כנראה קיוותה שאיחנק. ולאחר מכן הושלחתי לצינוק. אין בריחה מוצלחת ב'קסילנור'. בצינוק פגשתי את קלייד, ומיותר לחלוטין לציין שהחיים -ובמיוחד שלי- אינם קומדיה רומנטית, ולכן לא התפתח בינינו אף לא שמץ של רמיזה לדבר מה שיעז להזכיר קורטב של חברות אף לא במקצת. הוא ניסה לשסף את גרוני. אך פעולה זו גררה אחריה מספר שעות של "טיפול הסברתי" בשוקים חשמליים, שמהם שב עם תסרוקת חדשה ומעניינת וחויב להפגין אליי חביבות גבולית מעבר לשיניו החשוקות. אין גם חיסולים מוצלחים ב'קסילנור'. למעשה, אין כלום ב'קסילנור'. מי שהיית אז- לפני שנפערו לפניך דלתות האלון הטחובות הללו- מוצא להורג בסדרה של  מספר "טיפולים הסברתיים" -הגרועים בכמה דרגות מאלה שחווה קלייד לאחר ה"תקרית" ההיא- בכדי לגרום לך להבין שמעתה ואילך, כל קשר שלך לשאר האנושות יהיה מקרי בהחלט. אני מתארת לעצמי שרוב המטופלים כאן נעמדו על מפתן הדלתות שפויים בהחלט, והיה זה המוסד הלבבי 'קסילנור' עצמו, שנטל את שפיותם מהם. תהליך "יפהפה" זה חל גם עליי, את חיי הקודמים אני זוכרת במעומעם, מעין בליל לא מובן של תחושות, רעשים והבזקי אור. היחידה שאני זוכרת בבירור היא מולי. החברה הכי טובה שלי, ובו זמנית ההפך הגמור ממני. יום אחד נמאסה על אבי, ונדקרה בליבה על ידיו. באותה התקופה, התמימות שלי מנעה ממני להבין שזה היה הוא, ודרשתי ממשפחתי נוכחות מלאה בהלוויה. לעומת זאת, לאחר "טיפולי הקסם", הבנה זו הכתה בי, ועבר שבוע ימים עד ש"אבא, זה היית אתה" חדל מלהיות המשפט היחיד שהוצאתי מפי. הרצח של מולי היה חלק דומיננטי ב'נאום' שגרר את הגראנד פינאלה לביקוריהם של הורי אותי. למרות זאת, חשוב לציין שגם כשעוד לא ידעתי את האמת כולה, המוות של מולי קטע את רצף האושר הגבולי שלי והטיל עליי כמות אינסופית של כאב. הייתי נוהגת לצאת לבית הקברות בשעות הלילה, ולשלוף את פניה מתוך הקבר. יכולתי לבלות שעות בשליפת התולעים מתוך אחד החורים שפערו בגרונה.
    
טוב, אז זה סוג של פרולוג למשהו שאני מקווה להמשיך לכתוב~
תודה גדולה לקוראים ♥
שלכם תמיד, O
4 תגובות
save me.
10/12/2014 18:06
cosmicBFF
סיפורים ללא פרקים

תחושות רעות נוסקות עליי, החיים חומקים מעבר לפינה. נעשה קשה לנשום. נעשה כואב לעצור את הדם. הדמעות זולגות וזולגות ואני לא יכולה להפסיק: הגוף מתנתק מהנפש, איברי מפרכסים לאיטם. לב אנושי מונף באוויר-עיני עצומות, אך תמונה זו עדיין מבזיקה בראשי. מחנה נידח במרכזו של יער שכוח אל, מי ידע ששם חיי יגיעו לקיצם, יקטעו. אני שרועה על הקרקע המחוספסת ומהרהרת אם מלכתחילה היה לי סיכוי לבריחה, אני מנסה לשכנע את עצמי שכן, אך העובדות הולמות בראשי - הן זועקות שלא. הבקתות הקטנות והצבעוניות המקיפות אגם זעיר ומלאכותי, הווילונות הצחורים שמתנופפים ברוח העדינה, השיחים העגלגלים גדושי הגרגירים וציוץ הציפורים העליז יוצרים אשליה אכזרית. האמת רחוקה שנות אור - הבקתות ריקות מריהוט והווילונות מלאים כתמי דם. ילדים קטנים כפותים בין קופסאות עץ גדושות בקבוקי פלסטיק מלאי נוזל חניטה. ממתינים לתורם להיכנס מתחת לסכין החדה. צלילי הציוץ בוקעים מתוך רמקולים, והאיזור מוקף גדר חשמלית. זהו המרכז -ה"מפעל" הראשי- להפצת איברי אנוש בשוק השחור, אנשיו פזורים בכל מקום; ברחבי הערים הגדולות, ברחבי הערים הקטנות. הם נחבאים אל הצללים, ממתינים לרגע הקטן הזה, לרגע הגורלי, לרגע של הסחת הדעת שיסיים את הכול. הצווחות והייבבות מרעידות את גופי כל רגע ורגע, אני עדיין נהנית מהמרחק. אין לי דרך החוצה, אך יש סיכוי להשהיה. פרקי רגליי וזרועותיי מצולקים בכיעור, בוערים ושורפים, ואני בולעת את היללה המנסה לטפס בגרוני. הזמן עומד מלכת, דומם. ליבי מתחיל לפתע לדהור בחזי, פועם כאחוז דיבוק. עיני צורבות ואני מנסה לשפשפן, אך זה לא עובד, אני מרגישה משהו... דבר מה מתקרב לעברי. האדמה מתחילה לרעוד. אני נצמדת לחומה, נועצת את אצבעותיי בין אבניה. הצעדים יורדים במורד מדרגותיה של אחת הבקתות. אני מנסה לפלח את החומה בצפורניי, אך שתיים מהן נסדקות, אני נאחזת צמרמורת וממלמלת תפילה חלושה. אני סופרת אותם- צעד צעד. אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה. ואז מגיעים צעדים מהצד השני. אך אין זה אדם אחד. והם אוחזים רובים. פלוגה חמושה רבת עצמה מטלטלת את האדמה. עיני נפערות לרווחה וזעקה פרועה גוועת בגרוני. אני מזנקת על רגליי וראשי פורץ את עלוות השיח, אני מצמידה את ראשי לחומה הקרירה, ומאזינה להרמוניית הצעדים הגואלים. אך הצעדים הנגדיים נמלטים מתודעתי... חבל. להב חד נצמד אל גרוני והולם קשות בתקוותי להצלה. יד עוצמתית אוחזת בכתפי החלושה, וצחוק מרושע מרטיט את הדממה, צעדי הפלוגה גוועים תחתיו, הם נדמים כה רחוקים פתאום. אני בולעת רוק וקופאת במקום, אינספור מחשבות מסעירות את מוחי ואיני עומדת בקצב. אני לא מסוגלת להשתלט על מילותיי האחרונות. "ל... ל... ל... למה אתה לא חותך?" קולי רעד. "למה לא באמת?" השיב קול מחוספס, הרגשתי את אצבעות בעליו מתופפות על הסכין. החתך התעמק מעט, אך בזה הרגע נשמעה ירייה מתוך היער האפל והגופה הקרה התמוטטה מעליי, הפלוגה הגיעה סוף כל סוף.


הנה עוד סיפור ללא פרקים, מקווה שאהבתם ! 3:
שלכם, O

4 תגובות
letting go
09/12/2014 16:40
cosmicBFF
סיפורים ללא פרקים

חדר זעיר מלא בילדים חולים, גוססים.

עננות עשן סמיך בגוון ורדרד מכסות את המרחב האווירי.

וכנראה הן גם אלה שמספקות להם שינה מתוקה, אולי אינסופית.

מיטות קטנטנות,

שמיכות קטנטנות.

נשימות קטנטנות,

הפסקות קטנטנות,

גופות קטנטנות.

זוג עיניים צלולות ותמימות, הנעצמות לאיטן,

התמונה הראשונה שקופצת בראשי בעודי עוברת את המפתן.

קירות הבטון הקרים מכוסים בציורים עליזים, שקרים.

זה החדר אליו מובילים צעדים של תקווה אבודה,

שום שמחה לא תבצבץ תחת פני השטח.

לולאה זדונית - ללא סוף, ללא התחלה.

חתכים קטנים ועדינים נפרשים לאורך הנפש, משחררים את הכאב, נותנים לסבל לזרום החוצה.

אך ההקלה גובה מחיר.

החיים משחררים אחיזה.



עוד סיפור ללא פרקים, מקווה שתאהבו
שלכם תמיד, O
6 תגובות
dead end
05/12/2014 15:48
cosmicBFF
סיפורים ללא פרקים
ראיתי את עפעפיה נעים באיטיות, מזגזגים ממילה למילה.
ראיתי את שורשי שיערה מתחפרים עמוק לתוככי עורה.
ראיתי את ורידי ידיה בולטים חובקים בעדינות לעורה,
בעודה חופנת בזרועותיה את הספר.
ראיתי את קנה נשימתה בעודו מתנועע.
מעלה ומטה,
לא מפסיק.
ראיתי את שפתיה הדקיקות, הצמודות זו לזו עד כדי קו.
ראיתי איך הן נפרדות, מתעקלות לחיוך.
ראיתי את שיערות עורה נרתעות בעת משב הרוח, 
ונרגעות בסופו.
חזיתי בקימורי גופה תחת השמיכה הדקיקה.
חזיתי בה בשעתה הרגועה ביותר.
בצחוק,
באושר,
בבטחון,
בעדינות,
בעונג,
אך מעבר לכל בלטה בעיני החולשה.
נעצתי בה את הסכין וסיימתי הכל. 


עוד סיפור ללא פרקים,
שלכם, באהבה, O♥

2 תגובות
you dont belong here.
04/12/2014 16:49
cosmicBFF
בית ספר, סיפורים ללא פרקים
אתה יכול לנסות, אך אינך שייך.
לא ביניהם.
אתה יכול לקוות, אתה יכול יכול לשקר.
אתה יכול לטבוע עמוק בתוך האשליה.
אתה יכול לתפור חלומות.
אתה יכול לתפור גם את שני עפעפיך.
אך לא תתמזג.
אינך כמוהם.
אתה אחר.
תתרחק.
תתנתק.
הם לא יבינו, וגם לא ינסו.
אתה זר, מנוכר.
אחר.
הניצוץ הזה בעיניים...
לא תוכל להסתיר,
להחביא,
להעלים.
הוא יהיה שם לעולם ועד.
הוא הקול בקצה תודעתך שלא תוכל להשתיק.
הוא ימשיך ללחוש שעלייך לשנות מיקום.
מקומך הרחק.
לא כאן. 
2 תגובות
It's going to return.
23/11/2014 16:39
cosmicBFF
סיפורים ללא פרקים
משיכה אחת במתג.
פעימת לב.
שאיפת אוויר.
הזיעה הקרה התקשתה על עורי כמעין שריון.
אך היה זה שריון של חולשה.
הכדור השתחל באיטיות מן הקנה, חותך את האויר בייבבה.
קולו צרם באוזניי.
קאפאתי במקומי ועצמתי את עיני.
אמרתי לעצמישזו רק משימה, 
שזה נועד לקרות,
שזה המחיר שצריך לשלם.
ש... ש... שאולי זה בסדר.
אולי ככה זה היה צריך להיגמר.
כן.
לא.
אולי.
למה.
לא.
לא?
לא!
אף מילה לא יכולה לכסות ולהסתיר תחתיה חיים שקטעו.
שנלקחו.
בגללי.
מכונת הרצח שאבה אותי לתוכה.
התעשייה הזו, שמרוויחה מיליונים על גופותיהם של אחרים.
צמרמורת עזה תקפה אותי, והדמעות חצבו דדרכן מבעד לעפעפי.
'הכסף, אני צריך אותו.' הצדקתי את עצמי במחשבותיי.
'החיים. הוא כבר לא יקבל אותם.' הדפתי את התירוץ העלוב.
מבטים, מבטים, מבטים...
הרגשתי אותם מכל עברי.
צורבים.
מנקבים בי חורים.
לא יכולתי לקום, לא יכולתי להתעורר, פשוט קרסתי.
באמצע הרחוב,
עם האקדח בידי.
-
אורות בית חולים מסנוורים הפצירו בי לפקוח את עיני.
עדר של אנשים זרים בחלוקים וכיסויים ראש, החופנים אזמלים בזרועותיהם, התנפלו עליי כעדר.
כפפת סיליקון עדינה הלמה במצחי, "אתה לא אמור להיות בהכרה!".
אך המשפט הזה רק עורר את חושיי.
הפציר בי להתאמץ ולראות.
בגניחה קטנטנה נעצתי את מפרקי ידי במיטת הטיפולים וניסיתי להתרומם,
אך הכפפה המתינה לי שוב.
"אתה רוצה למות?!"
רעדתי.
זו הייתה אחת הפעמים היחידות בהן באמת חשבתי על תשובה לפני שפלטתי אותה מפי.
ולפתע שלל הזכרונות מהיום שעבר החלו להלום בתודעתי, נשמתי נעתקה.
הרצח.
הצמא לכסף.
לא הכרתי את עצמי יותר,
לא רציתי להכיר את עצמי יותר.
ואז הבנתי ש..."כ-כ--ככ--כן".
הושטתי את ידי לאחד הכבלים ותלשתי אותו מגופי בצעקה רמה.
בעודי מרומם, הסטתי את עדר לבושי החלוקי רעולי הפנים מבליל ממפלג גופי העליון ששקדו עליו לפני מספר רגעים.
זינקתי מהמיטה ודחפתי את הדלת בכל כוחותיי.
ואז... אז פשוט רצתי.
לא הבנתי מה אני עושה, או למה, או איך.
העפתי מבט לעבר איברי הפנימיים-לשעבר, שהפכו לבליל בלתי מוסבר.
גוש מדמם ומחליא.
שעטתי במורד גרמי מדרגות אינסופיים, מסדרונות מפותלים, ודרך שלל חדרי ניתוח.
המקום הזה הריח כמו מוות.
וזה בדיוק מה שציפיתי ממנו, רק רציתי למות בחופשי.
לא רציתי להיות עוד אחד מהתגיות הקטנטנות האלה בחדר הגופות.
העונש הגיע לי, אבל לא ככה.
לבסוף נעצרתי מספר צעדים לפני דלת היציאה האחורית, לפתע הרגשתי...
בעצם, לא הרגשתי כלום.
ושם התרסקתי, 
רגע לפני החופש.
שם הם מצאו אותי,
רגע לפני החופש.
כל מה שאתם עושים... מכה בכם בחזרה.

עוד סיפור ללא פרקים, מקווה שתאהבו♥
שלכם,O
4 תגובות
when hope betrays
22/11/2014 15:48
cosmicBFF
סיפורים ללא פרקים
אחד אחרי השני.
באיטיות.
הסרתי את עליהם מהם.
קטנים, עדינים, חסרי אונים.
עליזים.
כן, מילת המפתח היא "עליזים".
רציתי זיכרון אחד קטן לפני שאכנס לשם.
רציתי עוד פיסת תקווה.
בשביל שאזכור, שעדיין יש עולם בחוץ.
בדיוק כמו שהיה שם קודם, ועטף אותי בזרועותיו.
כמו שנמצא כאן עכשיו, ואני נתלשת מתוכו.
ויהיה שם גם בהמשך.
הוא יחכה לי.
.
.
.
כבר עבר חודש.
30 ימים.
43829.1 דקות.
2592000 שניות.
באותו היום הזה, כשפקחתי את עיני, נשמתי נעתקה לפתע.
ידי רעדו.
צמרמורת אחזה בי.
גל קור הכה בי באחת.
לא הבנתי מה קורה, רק שאין זה טוב.
קפצתי מהמזרן הרעוע, 
צרימת המיטה קרעה את עור התוף שלי.
כאב ראש פתואי הכה בי, ואילו אני הכתי את ראשי בקיר הבטון.
מתחפרת עמוק בגומחה.
מקווה שההכחשה תפסיק את הכל.
נחלי דמעות עדינים וקטנטנים פילסו את דרכם לאורך לחיי.
זה לא מגיע לי.
אני בטוחה.
כל חיי חלפו עליי כקורבן,
וכך גם ייגמרו.
עם כל יום שחלף, רק שקעתי עמוק יותר.
השתקפותי ברסיסי המראה הצטמקה והחווירה כל פעם ופעם.
אני לא רוצה את זה.
לא ככה.
.
.
.
ואז זה הכה בי.
יום העזיבה.
היום האחרון.
העלים.
הבטחתי לעצמי שהם יהיו התקווה שלי.
אוויר חמוץ הכה בנחירי כשפקחתי את עיני.
כתמים כהים הטיחו בשדה ראייתי כשתרתי אחר העלים.
המינימליזם הקודר של הצינוק הטחוב צרב לי.
זחלתי לעבר המיטה,
הרמתי את המזרן.
ואז...
אז עיני חשכו.
העליזות הפכה לגוש קטנטן של ריקבון.
חפנתי את העלים בידי,
ופשוט נתתי לדמעות לזלוג.
ייבבתי בשקט.
התקווה דעכה, עלתה בתוהו.
ובאותו הרגע הבנתי שכנראה הכל באמת לא תלוי בנו,
ושהגורל כנראה קבוע מראש.
ושזה היה הרגע שלי.
הרגע שלי להתאדות.
הפשלתי את השרוול הסמרטוטי שלי,
ובעזרתו של אחד מקפיציי המזרן יצרתי חתך עמוק וארוך בפנים זרועי הימנית.
רך.
מעקצץ.
כל מילה אפשרית חוץ מכואב.
זה היה...
מנחם.
תחבתי את ציפורן אגודלי השמאלי לתוכו,
דחפתי אותו עמוק ככל יכולתי.
כששלפתי אותו משם...
כבר ראיתי את זה בבירור.
זוג עיניים בערו מתוך האפלה כל פעם שמצמצתי, 
"קחו אותי לגיהנום".
אייתתי על גבי קיר הבטון.
ולרגע אחד, 
פרשתי כנפיים.
לרגע אחד,
כבר לא הייתי צריכה לנשום יותר.
המרחק בין השאיפות הלך וגדל.
חצי שניה.
שניה.
שתיים.
שלוש.
ארבע.
חמש.
שש.


וזהו.
מסך עשן אפל נסק עלי באחת.
יד זוהרת נשלפה מתוכו,
מקלפת מעליי את עורי,
מוציאה אותי לחופשי.
לא מתתי.
אלא עזבתי.


הנה לכם עוד סיפור ללא פרקים.
מקווה שאהבתם.
שלכם, באהבה, O♥
4 תגובות
GODDAMMIT.
20/11/2014 20:08
cosmicBFF
יומני היקר..

אוי, אלוהים אדירים.

כמה עצבים אתם חושבים שניתן להכיל באדם אחד?

כן, האדם המדובר היא אני.

פשוט ישבתי על הספה, והבנתי עד כמה שכל השגרה המייסרת הזו צורבת לי.

התרוממתי במהרה והתחלתי לשאוג את כל אשר על ליבי,

הטחתי את שלל בעיותיי לעבר הקירות.

הבנתי כמה לחץ הדחקתי עם הזמן.

ידיי רועדות, לחיי בוערות ,ורידים בולטים בעייני.

אני לא מסוגלת יותר.

אני מרגישה שאני מתמוטטת.

מוזר איך אדם אחד יכול להסיט אותי מהמסלול, להוריד אותי מהפסים, בצורה כה משמעותית.

"מי האדם?" אתם שואלים?

טוב, אני לא אתן לכם לחכות יותר מדי.

זו דימיטריה.

ובדיעבד, אנחנו חברות.

היא נחמדה וחביבה, ותמיד נעים לי בחברתה.

אבל היא פשוט רגישה כל כך.

היא כל הזמן מנסה לגרום לי להגיד לה דברים קיטשיים וקלישאתיים,

 כמו סטריאוטיפ "החברות הכי טובות לנצח" מסרטים אמריקאיים עליזים יתר על המידה.

היא מנסה להיות חמודה.

מדברת בקול פיקטיבי, טוענת שהיא תינוק.

היא מנסה לעורר בי רגשות אשם.

בהדחקה בוטה של העובדה שאין לי שום דבר לשאת עליו את האשמה.

כל פעם שאני עושה משהו שחורג מגדרי "התמונה המושלמת" שיצרה לעצמה,

אני גוררת אחרי תגובה חריפה.

חריפה ביותר.

היא כופה את החברות שלה עליי.

את שיחות הטלפון המוגזמות שרובן שתיקה.

את ביקוריה בביתי.

אני לא יכולה לסבול את זה יותר.

כן, אני אדם קר.

כן, אני לא נשית במיוחד.

כן, אין לי עודפי ביטחון עצמי.

כן, אני לא מדברת על רגשות בקביעות.

כן, אני סרקסטית 99.9% מהזמן.

וכן, אני לא מתכוונת להשתנות.

זה מייאש אותי, ההתנהגות הזו.

כמו נטל עצום על גב שברירי.

הקרקע מתערערת תחת רגלי, ואני כבר לא ידעת אם אני אתנגד כשתשאב אותי אליה.


תודה על ההקשבה,

מחכה לתגובות.

שלכם, באהבה, O


4 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 ... 36 37 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
Lama group

חיות בתוך הבועה שלנו, אלה אנחנו.
בבועה הזאת יש עולם, העולם שלנו.
אנחנו 'גרות' בעולם שלנו, הוא רק שלנו.
אנחנו ההוכחה לזה שחברות אמת קיימת.

לחבורה שלנו קוראים חבורת הלאמה(החיה "לאמה").
במקום לשחק באייפון כמו השאר,אנחנו משחקות במשחקי תפקידים.
במקום ללכת לקניות ביחד,אנחנו עורכות פיקניק ביחד.
כי אלה הן אנחנו:K,E,M,O.ארבעת החברות הכי טובות.
בלוג אחד, ארבע בנות

בלוג אחד, ארבע בנות, 1,000,001 סיפורים מטורפים.
קראו מתחת מה שכל אחת כתבה על עצמה :)
I'M O

היי.
לספר לכם עליי?טוב, אם אתם מתעקשים...XD
לא,אני לא מושלמת, אז מה?אני יודעת שזה מה שכולם רוצים שאהפך אליו. למין בובה, ברבי. שמייצגת בפני כולם את השאיפה אל הזוהר והיופי.
אבל זו לא אני...אני O. לא מושלמת, לא ברבי, לא מתחרטת על זה. לא רוצה להיות כזאת ; פרחה 'מקובלת' שחיה בפייסבוק, לובשת מכנסי סקיני שנקרעים על גופה וכל מה שמעניין אותה הוא אם נמרח לה האיפור. אני רוצה להיות אני. המוזרה הזאת, ה'פריקית', שכותבת כל זמן שהיא מסוגלת לנשום, צוחקת בקולי קולות, מכורה לאנימה ושומעת רוק. אף אחד לא ישנה אותי. לא ישבור אותי, את האישיות שלי. אני לא אשתנה, אף אחד לא יכול לגרום לי.
אני חולמת, מדמיינת והוזה, כי זו אני...כי אני אוהבת את זה. כי לשם אני בורחת, אל תוך חלומותי ותקוותי, אל העולם הדמיוני הזה, שהוא כל מה שאי פעם רציתי לקבל.
הלהקות האהובות עליי:
-black veil brides
-breaking benjamin
-three days grace
-bring me the horizon
//♥//
הסדרות האהובות עליי:
-Watamote
-Death Note
-American Horror Story (<- כל הפאקינג עונותתת 3:)
//♥//
הספרים האהובים עליי:
-כמה טוב להיות פרח קיר
-13 סיבות
this is me,M

אז כנראה שאני צריכה לספר לכם על עצמי,לכן למה אתם קוראים את זה?!
אני M. אני אוהבת אימואים אבל יותר אני אוהבת פריקית. אני במסעי להיותי פריקית. לפני שנתיים הייתי ילדה דיבילית. ניסיתי להיות פאקצה! אין לי מושג מה עלה לי לראש!! אבל עכשיו אני למדתי את הלקח שלי^^
המוזיקה זה האהבה שלי! אני אוהבת לשמוע מוזיקה בעיקר את cimorelli.
אני אוהבת רוק. בעיקר את: breaking benjamin and 3DG. אני אוהבת לצייר. ציור זו אחת הדרכים לבטא אותי. אי אפשר את זה להסביר..
אני אוהבת לכתוב. פשוט לכתוב. אני כותבת יומן שמביע את מה שאני מרגישה. מתי שאני מרגישה כאב אני רושמת שם. שמחה,אני רושמת שם. הכל.
אני עקשנית. אני יכולה להתוכח על משהו ובסוף אני לפעמים מנצחת.
אני יכולה להיות חוצפנית לפעמים.
אני אוהבת לעסוק בהתעמלות אומנותית. היה יום והיה לי מצב רוח הכי רע. באתי לחוג התעמלות והרגשתי הרבה יותר טוב ובהרבה!
החברות הכי טובות שלי זה הדבר הכי חשוב לי בעולם!! אני לא יודעת מה אני אעשה בלעדהם!
אז..
אני מקווה שהצלחתם ללמוד עליי מעט:)
תודה שקראתם:) שלכם, M
E:) ^_^

שלום לכם\ן כאן E ואני רוצה לספר לכם על עצמי:
יופי אני רואה שאף אחד לא מתנגד:)
אני בת 13.אני גבוה (כנראה),אני אוהבת לצייר ואני הולכת עם O, M, ו-K לחוג ציור. אני הולכת גם לחוג הוקי והייתי בטניס. אני מאוד מאוד אוהבת את , את Adam Lambert ,ואת BVB
החיה האהובה עלי היא סוס והצבע האהוב עלי הוא תכלת וטורקיז. יש לי חוש הומר ואני מחייכת הרבה כשאני מתביישת או כשמשהו משמח אותי,
אני לא מהטיפוסים האלה שכותבים הרבה ובמיוחד בבלוג ,אני לא קוראת הרבה אבל עם אני רואה ספר שאני אוהבת אני יכולה לקרוא אותו יותר מפעמים, אני מאוד אוהבת לשחות ולצלול, המקצוע שאני הכי שונאת הוא ספורט,והמקצועות האהובים עלי הם מדעים ורוסית, אני לא ממש עקשנית אבל אם אני רוצה אני יכולה להיות אחת כזאת:) אבל עדיין אני יותר חזקה מעקשנית
מקווה שלמדתם עלי קצת,
כי זאת מי שאני E ^_^ :) ^,^
My name is K' ♥

אני גינגית אוהבת חתולים וליפעמים אני יכולה להיות ממש מעצבנת, אך עם תכונה זאת נילוות תכונת הטוב לב.אני מאוד רגישה ואוהבת לעזור, ממש קשה לי לוותר על דברים אבל בישביל החברות הכי טובות שלי אני מוכנה לעשות זאת.אני בעלת דימיון פרוע ,אוהבת לצייר ומאוד אוהבת לכתוב,בימיוחד סיפורי פנטזיה והרפתקאות.אני אוהבת לשחק בסימס, לטייל, לשחות ולעשות ספורט.אני גמישה אבל לא כל-כך.אני אוהבת לבנות דברים יצירתיים ולפני שנתיים בניתי בית בובות גדול.אני אוהבת לשיר, לרקוד ולחכות מבטאים כמו:ערבית,אתיופית,צרפתית,רוסית ובריטית ולחכות קול של סנובית (אני לא כזאת).
אני מעריצה של Adam Lambert ושל BVB- Black Veil Brides.השירים שלהם מדהימים!.אני אוהבת מוזיקת רוק.מאוד אוהבת ערפדים, במיוחד ספרים עליהם.יש לי חיבה לא מוסברת לאימואים.אני ילדה מוזרה...
כי זאת מי שאני...K^-^
animels

בעלי חיים.תמיד הרגשתי הרגשתי אליהם קירבה מסוימת,לעיתים אני מעידפה אותם על בני אדם.למרות שטכנית,גם אנחנו חיות.
O-אובססיה לחתולים,יש לה חתול.בריטי.שמנמן וחמוד.
E-בשלוש מילים?סוסים.סוסים.הממ..עוד אחת?סוסים.
M-חיבה מיוחדת לכלבים,במיוחד לגזע הספאניאל האנגלי.היה לה פעם כלב,שכעת נח על משכבו בשלום.
K-פרוותיים!כל חיה רכה ונחמדה,אין לה הרבה העדפות מיוחדות.
כשלמילים הייתה משמעות

כשלמילים הייתה משמעות...
לא כל אחד היה 'חיים שלי'.
כשלמילם הייתה משמעות...
הן היו שונות אחת מהשניה,ולא כולן נגמרו ב 'וש'.
כשלמילים הייתה משמעות...
'כפרה' הייתה מישהי שבאמת חשובה לך.
כשלמילים הייתה משמעות...
חשבתם על מה אתם מדברים,ולא סתם פלטתם מילים.
כשלמילים הייתה משמעות...
הייתם מדברים עברית ולא 'ערסית'.
כשלמילים הייתה משמעות...
ידעתם אותה.
כשלמילים הייתה משמעות...
לא כל מי שעשתה משהו יפה הייתה 'מושלמת'.
כשלמילים הייתה משמעות...
'נשמה' הייתה מישהי קרובה אלייך,ולא 4 אותיות אקראיות.
כשלמילים הייתה משמעות...
אהבתי אותן....
FREE

אני אוהבת שהרוח נושבת,ופורעת את שערי כרצונה.
אני אוהבת להרגיש שאיני תלויה באף אחד.
אני אוהבת להרגיש שהעולם מונח על כף ידי.
לפעמים,אני רוצה לפרוש כנפיים ולעןף.
אני חושבת מה היה קורה,אם הייתי חיה.
אני אוהבת לחיות,פשוט לחיות,ולהנות מזה.
אני אוהבת להרגיש חופשיה.
יחד

יחד הכל אפשרי.יחד נעבור את זה.
"together we'll be something more then misery and demons burn...that feeing that we're fighting for!".
Stop.Bullying

תסתכל בעיניי,בעיניי הצלולות
אתה רואה שם רשע?
אתה רואה קור?
אתה רואה את נשמתי,
האם היא מכוסה בשחור?
פגעתי בהם?
העלבתי אותם?
השארתי פצעים בעומקי נשמתם?
תענה לבדך על כל השאלות,
תבין שלא מוצדק רצונם לגרום לי לבכות.

אז תפסיקו כבר,תפסיקו לפגוע...

"המילים הללו הכו בי חזק יותר מאשר כדורי האקדחים.חשבתי שהייתי מוכנה לשמוע אותן,אבל הן הכאיבו יותר ממה שתיארתי יוכלו להכאיב".
מילים הן כמו חיצים לוהטים,הנשלכים הישר אל תוך הנקודות הפגיעות והרגישות שלנו.ודבקות בהן.הכאב לא מרפה,מילים לא נשכחות אף פעם...מכות משאירות סימנים.צלקות.שהופכות להיות חלק מגופנו.גם הן לא עוברות.לא נשכחות.הנזק יישאר שם לעד...

אז הפסיקו...לפני שיהיה מאוחר.
colorfull

צבע....הוא משנה הכל....גורם לדף לבן ומשעמם להפוך לדבר מעניין...
לפעמים,כשאני משתעממת בשיעורים,אני רוצה לקחת פחית צבע ולהתיז אותה על כל העולם,אני מדמיינת את כולם מנסים להתחמק בהתחלה,אבל כשהצבע פוגע בהם,הם מתחילים להנות.
מכירים את הפרסומת של שוופס לימון,every thing is difrent with lemon?אז הגעתי למסקנה שevery thing is difrent with color.
צבעים מעלים חיוך,יכולים לשנות את מצב הרוח,מעלה חיוך,שמחה.צבעו את החיים שלכם בצבעי הקשת,תשמחו,תהנו,תאהבו את העולם הזה.הוא צבעוני.הוא נפלא.
Look In My Eyes

אתה מחפש את התשובות? אז תסתכל לתוך עיניי... והן יראו לך הכל.הן יראו לך את התשובות... לכל השאלות, הן יראו לך את המסתורין, הן יראו לך שהכל אפשרי ואתה מסוגל... ואז אתה תשקע בתוכן ותבין... שאתה יכול,אתה מסגול.כל אשר עליך לעשות הוא... לנסות.
שני צדדים לדבר.לכל דבר

לכל דבר,יש שני צדדים,תסתכלו על שניהם לפני שתסיקו מסקנות.

הצד השני של הכאב,תחושה שמוחיכה לך שאתה חי.

הצד השני של העצב,תחושה שעוזרת לנו להעריך את השמחה.

הצד השני של הפחד,תחושה שמראה שלכל אחד יש צדדים רגישים.

הצד השני של הכוח,תחושה שיכולה להשתלט עלייך בשניות ולעוור אותך.

הצד שני של הגאווה,תחושה שמראה לנו שאנחנו שווים משהו.

הצד השני של הקנאה,תחושה שיש ביכולתה לחסום ביטחון עצמי לא מרוסן.

הצד השני של הבדידות,תחושה שעוזרת לנו להכיר את עצמינו יותר טוב.
f***k you

לא מעניין אותי מה אתה חושב.
לא מעניין אותי שכולם שפוטים שלך.
לא מעניין אותי שאתה צוחק עלינו.
לא מעניין אותי שאתה מרכל עלינו.
לא מעניין אותי מה אתה עושה,אני לא שפוטה שלך.
לא מעניין שאתה חושב שאנחנו סתומות.
לא מעניין אותי חושב את עצמך למרות שאתה סתם חרא.

יודע מה?אתה לא מעניין אותי.פגעת בי,בנו,וזה עדיין נשאר.אבל עכשיו
I DONT GIVE A SHIT
קפוץ לי....
"now if we meet out on the street I wont be running scard i'll walk rigth up and put one finger in the air"

F**K YOU!
im a crazy one

מוזרה?
מודה באשמה.
מטורפת?
לא אשקר לכם.
חולנית?
עוד לא ראיתם כלום.
אתם יכולים לצחוק עליי,יש לכם רשות.
אתם יכולים לדבר עליי מאחורי גבי,גם את זה אני מרשה.
למה?כי אתם לא מעניינים אותי בשיט! כל הדברים האלה....אני אפילו לא שמה לב אליהם.
"נורמה"?סתם מילה מיותרת....
לצרוח ?
לצעוק?
להתפרע?
לצחוק?
אני קוראת לזה להיות אני.
אמיתית.
בלי מסכות.
השפיות שלי נעלמה מזמן....ויודעים מה?אני לא מתגעגעת.
the life are too short to be normal.
through my eyes

through my eyes....no.you cant look.
you cant know how i feel.
you cant know what i think.
you cant understed my behavior.
you cant get whats my mine.
you cant find what im hiding.
cus' its my eyes

through your eyes...no.you cant tell me what i see.
you cant tell me how i feel.
you cant tell me what i think.
you cant tell me the reasons of my behavior.
you cant know whats mine.
you cant reach what im hiding.
cus' its your eyes

i see what only i see.
you see youres.
i feel what i feel.
you feel youres.
i find what i hide.
you fined youres.

dont tell me the thing that only i can know.
dont think that you are a genius,
cus' youre not.
not in what comes to me.
only i can look through my eyes.dont you ever think that we see the same.
אם תגיד ש...

להסתיר.
לשקר.
להכחיש.
מרוב פחד,פחד ממה שיחשבו עלייך,
אם תגיד שאתה אוהב רוק ולא מזרחית.
אם תגיד שאתה אוהב לקרוא ולא לראות טלוויזיה.
אם תגיד שאתה אטאיסת ולא יהודי.
אם תגיד שאתה אוהב את ללמוד,ולא חושב על הברזה כל הזמן.
אם תגיד שאתה אוהב את החברים *שלך* ולא רוצה להיות מקובל.
אם תגיד שאתה לא כמו כולם.
just be you,dont hide it ♥
fallen angel.

if you are'nt normal,it does'nt mean you're stupid.do'nt let them make you think something eles.
מסתכלת עליהם מהצד,לא רוצה להיות כמוהם...לא רוצה להיות סתם עוד שכפול.רוצה להיות מיוחדת,שונה,רוצה להיות עצמי.
אני מדברת עם חלק מהפרחות שממלאות את כיתתי בהגזמה.ההיגיון שלנו שונה לחלוטין...הן צוחקות על הדברים החשובים לי ביותר.הקדוש בשבילן הוא מה שלא מזיז לי בשיט.

לא קשורה לפה בכלל,
אולי אני מלאך שנפל.
music to fiy away with

בזמן האחרון,אני מתחילה להתמכר...תוקעת את האוזניות באוזני ונותנת לחושיי להתערפל ולמחשבותיי לנדוד הרחק.כמה שאני אוהבת את ההתנקות והשלווה האלה,מנצלת כל הזדמנות שהיא להינשא הרחק עם המילים והמוזיקה.המוזיקה שלי.אני זוכרת כל מילה ומילה בשירים,שרה אותם לעצמי בשקט.מרחפת בעולמי כאשר המוזיקה מתנגנת ברקע וחושי אוזני מתחדדים מרגע לרגע בו האוזניות תקועות בתוכן.אני נהנת... .

מוזיקה היא דבר טוב לחיים, היא עוזרת להתגבר על קשיים,מרוממת את מצב הרוח,גורם לאנשים להזדהות עם המילים ולהבין שיש שמבינים אותם.אני אישית, לא מסוגלת בלי מוזיקה, ואם אתם מסוגלים... משהו לא בסדר בראש שלכם.
~rEaLiTy~

"אני לא פסימי,אני פשוט רואה את המציאות".
-טעות-
כל אחד רואה את המציאו והחיים בצורה אחרת.ויוצר אותם בהתאם למה שהוא רואה...אני פוקחת את עיני ורואה עולם צבעוני וזורח,מעורר צחוק ומעט מטופש.זו המציאות שלי,כך אני רואה רואה את העולם ואת החיים.
לכל אחד יש תפיסה שונה ואחרת.
פריקה.הפריקה שלי.

פריקה.
כתיבה היא פריקה.
ציור הוא פריקה.
שפיכה והוצאה של רגשות,כשטף גדול של מים זורמים.
שופכת את כל חששותי,פחדי,רגשותי,מחשבותי...כל מה שעובר וחולף עליי."חייב להספיק כל מה שפורק ת'זעם,כל מה שחלמנו פעם".לא יכולה יותר להחזיק בבטן,לא יכולה יותר לשמור בפנים.האצבעות כבר מקלידות בעצמן..היד אוחזת בעיפרון ומשהו לא נודע שולט עליי.עוד ועוד מילים נכתבות על הדף,צורות שונות ומרובות מופיעות להן לפתע על הדף הלבן שפעם היה ריק.
פריקה היא העזר והמשענת שלי.
ציור וכתיבה הם העזר והמשענת שלי.
I better be alone

"I better be alone then put you on a throne,and loose my faith in smoke and mirrose"
עדיף לי להיות לבד,
אם אתם סתם מתחזים.
אם האפשרות השניה היא להיות צבועה.
אם אתם סתם מנצלים אותי.
אם אני צריכה להתחנן לחברתכם.
אם אתם לא מקבלים אותי כפי שאני באמת.
loaded gun

זעם.
הוא נמצא בכולם,גם בתוכי.
אם תעירו אותו,תחזו בפיצוץ.
אני לא מתאפקת,אף פעם לא.
אין לי שום כוונה.
לא תוכלו לפוצץ אותי ברגע,
אני רגועה יותר משנראה לכם.
הזעם שנמצא בתוכי...
גם הוא חזק יותר משנראה לכם.
regret is worthless

אל תסתכלו לאחור.
חרטות הן חסרות משמעות.
עצב על זמן שעבר הוא בזבוז זמן מיותר.
תחיו בשביל היום,לא בשביל אתמול,מחר לא צריך להדאיג אתכם.
let it burn

sad?
let it burn.
afraid?
let it burn.
lost?
let it burn.
lonley?
let it burn.
broken?
let it burn.
f**k all,let it burn and be happy!
fear.

"האיש הזה חי בלי שאף אחד לא ישים לב,ומת באותה הדרך"
לפעמים,כשהבדידות חונקת אותי,עולה בראשי שאלה-
if i'll be gone-will you notice?
כה מפחיד אותי לחשוב שלא,שאוכל להימחק בלי שאף אחד ישים לב,להילקח הרחק בכיוון הרוח,ואף אחד לא יפנה ראשו לכיווני.
I could but I won't

"I could be mean
I could be angry
I could be fake
I could be stupid
You know I could be just like you"

הייתי יכולה..
הייתי יכולה לפגוע,להרוס,אך אני לא כמוך.
לא אעשה את זה בלי סיבה.
לא אגרום כאב לאנשים אקראיים הנקרים בדרכי,סתם מתוך שעמום.
לא כמו שאתה גרמת לי...
D/A/T/E

28/5/13
-------------------------------------
התאריך הזה,שבו הכל התחיל.
התאריך בו הקמנו את הבלוג.
-------------------------------------
so wellcome to the island of the misfit toys

~לחצו על התמונה~
אלו הרגשות שלי,די לחטט

תפסיקו עם זה!
תפסיקו לחטט.
תפסיקו להציק.
די כבר לדחוף את אפכם!
תבינו פעם אחת ולתמיד שאיני מציירת כדי שתראו את זה...
לא כדי שתעבירו ביקורת,
תשפטו,
תצפו.
לא!
אני מציירת כי ככה אני מרגישה,
כי זה מה שאני אוהבת,
כי זה מהנה ומשחרר אותי.
אז תפסיקו לנדנד,ותנו לי לצייר בשקט.
dont let yourself go

R.I.P
the unicorn that took away every dream and hope of yours into the grave with him.
remembr those times,when unicorns used to run between us,when no one was ashamed to be himself.
smoke and mirrors

המילים שלך לא שוות כלום,אם אין בהן כוונה.
ההבטחות שלך לא שוות כלום,אם לא תקיים אותן.
הכל זה סתם עשן ומראות,אשליה,ואנחנו נופלים בפח.אנחנו אלה שבוחרים ללכת שולל אחרי המילים המתוקות האלה,כאילו מתחננים שיתפוצצו לנו בפרצוף.מתחננים ל'דרך הקשה',שבה נלמד לא להאמין להכל...אחר כך כולם מאשימים אותם,את אלו ששיקרו.אך לא רואים שזו גם אשמתם,הם אלו שבחרו להאמין לזה,כמו פיתיון מכוון שזועק 'שקרו לי!פיגעו בי!בבקשה!'.האכזבה הזאת,שנוכלת בנו,אחרי שהכל נעשה מובן ונכון,היא ההרגשה המייסרת ביותר..כאילו נדחפת מענן גבוה ורך אל צינוק מחוספס וקשה...הנחיתה שווה ל'רענון' דף האינטרנט,מרעידה את כל המציאות וקובעת חוקים חדשים למשחק,מעלימה ב'קסם' את המציאות שבה חיית עד עכשיו.
ROCK bands.randomly

♥Black Veil Brides

♥Three Days Grace

♥Asking Alexandria

♥Breaking Benjamin

♥Avenged Sevenfold

♥Skillet

♥The Rasmus

♥Linkin Park

♥Sick Puppies

♥Lifehouse

♥Bring Me The Horizon

♥Pierce The Veil

♥Evensene

♥AFI

♥Alesana

♥All time low

♥Alter Bridge

♥Attila

♥Becca

♥Bless the fall

♥Bullet for my valentine

♥Coldplay

♥Crown the empire

♥Darkest Hour

♥D.R.U.G.S

♥Escape the fate

♥Fader Drive

♥Fade

♥Fall out boy

♥Falling in reverse

♥Fit for Rivals

♥Five Finget Death Punch

♥Follow my Lead

♥From First To Last

♥Green day

♥Hellyeah

♥I see stars

♥I The Mighty

♥In motions

♥It lives it breathes

♥Kids in glass houses

♥Lansdowne

♥Lower thean atlantis

♥Memphis May Fire

♥My chemical romance

♥Nirvana

♥ONE OK ROCK

♥Our last night

♥Panic at the disco

♥Papa roach

♥Paramore

♥Senses Fail

♥Sleeping with sirens

♥The killers

♥The nearly deads

♥The used

♥Tokio hotel

♥Tonight Alive

♥Upon This Dawning

♥You me at six

♥Young Guns